השבוע היה לי העונג להאזין לתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון שהופיעה עם שתי זמרות צעירות נפלאות בבכורה של יצירה עכשווית ורלוונטית של המלחינה המוכשרת אלה מילך-שריף. "אחלאם" (חלומות) תחת ניצוחו של דן אטינגר, הסופרן שני אושרי וזמרת הקונטרה אלט רונה שרירא הפליאו בשירתם המדויקת ובתפיקידם שבהחלט לא נשמעו פשוטים לביצוע.
נשמעו ביצירה ארבע שפות: עברית לצד פרסית, ערבית ותימנית. אפשר היה בברור לשמוע את הייחודיות של כל שפה וניכר היה הדיוק במבטא מתאים ושונה בכל אחת מהשפות הללו מהן הגיעו קהילות יהודיות גדולות לישראל. בעת ההאזנה חשבתי לעצמי כמה נפלא שאלה חיבקה את מה שהכי ייחודי לעמנו – גיוון התרבויות שבמדינה אחת. עבורי זו היתה מאין הצהרה של הערכתה לשפה הערבית שכה רבים מאזרחינו מדברים. את הטקסט כתבה אורית פוקס-רותם (מתוך התסריט לסרט "סינמה סבאיה") והוא עורר בי המון מחשבות. אני עוד מעכלת אותן…
היצירה "אחלאם" מלאה בצבעים שהיו חדשים לאוזן — קומבינציות של כלים ומרווחים נועזים ביותר בין הזמרות ובין הכלים בהן עושה שימוש אלה בהרפתקנות רבה ולעיתים קרובות בכדי להעביר את מסרי הטקסט באינטרפרטציה שבחרה עבורן אלה. אינני מתיימרת להכיר את כל היצירות של מילך-שריף, אך לפני שנים ניגנתי בפנייה ובפני נועם שריף ז"ל את "ערבסקה" לחליל סולו בהופעה פרטית במסעדה ביפו. זה היה סופר מרגש ועבורי בהחלט ערב שלא אשכח.
אז הנה אנחנו, שוב אולי עם חזית שתיפתח או לא תיפתח עם איראן ויופיה של השפה הפרסית שם ב"אחלאם". נקווה שנשמע פחות על הח'ותים שמי בכלל הכיר אותם עד לפני כמה שנים, ותימנית שם הייתה נוכחת ב"אחלאם". ועל ערבית ועברית אני לא אוסיף. היפוך של סדר האותיות וכל כך הרבה שינאה ודם שנשפך דור אחר דור. הלואי ויהיה סוף למלחמות הללו.
הנה קטע קצר מתוך היצירה "אחלאם" של אלה מילך-שריף:
