העושר שבגיוון העדתי

הפוסט הזה מיועד לכל מי שחושבים שהם מכירים אותי מפייסבוק או מהרשת וגם לאלו שמכירים אותי מהעולם האמיתי. זהו הבוקר הראשון אחרי פסח 2022 שהיה לדעתי שמיימי ביותר אחרי החגים שעברנו בשנים האחרונות בצל מגיפת הקורונה.

מהיכן הוקרצתי? נולדתי בבית חולים מאיר בכפר סבא ב-1971 למשפחה של עו"ס ועיתונאי דרום אפריקאים. אבי הגיע ארצה בשנות הארבעים כמתנדב במח"ל. הוא עבד בבנייה ובסלילת כבישים – מלאכת כפיים במפעל הציוני. כעבור כמה שנים הוא חזר לדרום אפריקה במטרה למצוא לעצמו כלה ולהביאה ארצה, ואכן הוא הגיע שוב בשנת 1970 והפעם עם אימי. בביתנו הסתפקנו בארוחה בשרית רק בליל שישי. לבשתי בגדים משומשים שבחרתי לעצמי מערימות בשוקים או מבגדים שקיבלתי מבת דודתי האמריקאית בת גילי. הטלויזיה שלנו היתה בשחור לבן. המטבח היה ללא מיקרו, וחיינו היו צנועים. הוריי תמיד אמרו לי "תנסי לא לבלוט בחברה, ותדעי שתמיד יש מישהו יותר טוב ממך". או "את לא יותר טובה או יפה מאף אחת אחרת". וכבר אז לא לגמרי השתכנעתי מעצותיהם.

הוריי תמיד עבדו – ועבדו קשה. שניהם היו אנשים בעלי השכלה גבוהה. וגדלנו ב….רמת השרון. אחרי שאבי לא מצא את עצמו במשרות שונות שבכולן בוס מעליו, הוריי פתחו חנות עתיקות בשם "גלריה לורן". הם הסתפקו ברווחים צנועים ביותר, ובוודאי שלא חיפשו לעצמם מאות אחוזי רווח – רק מספיק עבור חיים שקטים עם המון הנאה מעתיקות. בין השאר התגאו הוריי בכך שלקוחות קנו בגלריה מתנות לאנשים כגון לאה רבין ושמעון פרס. ולפעמים גידי גוב היה מבקר בחנות ובכלל אנשי בוהמה, ראשי הצמרת הפוליטית ואנשי צבא בכירים הגיעו לחנות. העסק שרד. בהחלט שרד כמעט ארבעים שנה…בזמן שהמון חנויות אחרות סביבם התמוטטו.

חונכתי על "חוסר" המרדף אחרי כסף ועל המרדף אחרי העצמה אישית וסיפוק מעבודה. ביתנו ברמת השרון היה מלא בספרים, והוריי היו מלאים בידע. אם יצאנו לחופשות הם היו עם לינה באוהל והיו סטלבט טוטאלי. אך כששירתתי בצבא לעגו לי הרבה מהחיילות שהגעתי לדעתם "משמנת וקצפת". תפרתי משמרות עם אנשים שעשו ממני קציצות כי בכל זאת…רמת שרונית. ושם בהחלט שלא התחספסתי.

אחרי שירות צבאי בזמן מלחמת המפרץ וברמת גן – על קו ירי הסקדים…הרבה ישראלים סביבי לא פעם ולא פעמיים סירבו להאמין שאכן שירתתי בצבא. אמרו לי שאינני נראית ישראלית. "את מנומסת מדי. את נחמדה מדי, עדינה מדי וכו'…". השיפוטיות חילחלה בי, אני מודה. תמיד הייתי צריכה להסביר שלא לכולם ברמת השרון יש וילה ומרצדס. וכן , יש גם אשכנזים ללא פריבילגיות וללא קשרים בצבא בכדי להגיע ל-8200.

אז פלא שלא רציתי לגור פה אחרי השירות? טסתי יום אחרי השיחרור לכמה שנים בדרא"פ. אחר כך גרתי בארה"ב ואחרי זה בהולנד. אך לבסוף חזרתי ארצה כי לא מצאתי את עצמי באף מקום אחר. עזבתי את הארץ לכ-14 שנה, התחספסתי מכל התלאות…ובינתיים עלו לישראל המוני רוסים שוחרי תרבות. יצחק רבין נרצח, והמדינה נעה ימינה וימינה בזמן שקצב הילודה רק עלה ועלה. אבל פתאום אני כן השתלבתי במרקם החברתי.

אז מה אני מנסה לאמר לכם? בואו נחגוג את העושר התרבותי והעדתי שיש לנו בארץ: את ה"מיימונה" (אליה עוד לא קיבלתי אי פעם הזמנה!). בואו נהיה כל אחד גאה ברקע ובשורשים שלו. ובואו נחלוק את השורשים מהם הגענו. בואו נפסיק לחשוב שאנו יודעים הכל. היופי הוא דווקא בשוני שביננו. כמו שכתבתי בספר שלי "מנגינת החיים"- פיתחו את העיניים והאזינו. מנגינות החיים שלכם מחכות שתאזינו להן!