בסיומו של טיול משפחתי נפלא הקיץ בצ'כיה ביקרנו כמה ימים בפראג. התרשמנו מאין ספור חנויות הספרים בכל פינה, ובחוסר בחנויות של הרשתות הגדולות. ראינו הרבה חנויות פרטיות ומטופחות, ובדומה לישראל: קורקינטים בכל פינה (רק בלי צפירות הנהגים חסרי הסבלנות), המון מסעדות אסייתיות, ובחנויות הספרים דגש על ספרי זן, מדיטציה, דימיון מודרך והתפתחות אישית.
ביומנו האחרון בפראג ראיתי מחזה מפתיע לישראלית: מול חנות ספרים המתמחת בספרים באנגלית התנפנף לו דגל פלסטין קטנטן לצד הכיתוב "פלאפל פלסטינה". החלטתי לפתוח בשיחה עם אחד המוכרים בחנות הספרים ממול ששמו מתי (מסתבר שזה קיצור של מתיתיהו). תהיתי לגבי כמה שאלות, ומתי – בחור צעיר צ'כי עם זקן ארוך וכהה – נראה חברותי וחייכן במיוחד.
להפתעתי מתי סיפר שסבו מצד אביו היה יהודי, והוא החליט ללמוד באונ' במחלקת לימודי המזרח התיכון. מתי היה הצ'כי הנוצרי השלישי שפגשתי בטיול הזה שלומד יהדות וחולם להגיע לישראל. (הדשא באמת תמיד ירוק יותר אצל השכן?!).
שאלתי את מתי לגבי פלאפל פלסטין מול החנות, ומתי ענה שהם אנשים סופר סימפטיים עם פלאפל מצוין. "המון ישראלים באים לאכול שם ומפטפטים בעברית. כולם שם חברים עם שנהנים מאוכל נפלא!". מסתבר שלא רק שמתי הצעיר אוכל שם הרבה, אלא שבעל הפלאפל עוזר לו בלימודי העברית.
מתי כבר ביקר בארץ וכל כך אוהב לדבריו את ישראל. העובדה שלא סביר שיוכל לגור בישראל לא נראה שמפריעה לו מלחלום על כך, וההערכה שלו ליהודים מתוך כבוד לדת ולמסורת היהודית בהחלט סיקרנה אותי. בביקור שלנו למדתי כמה הצ'כים מתביישים כיום יותר מתמיד שלא נלחמו ברוסים ב 68' כמו שנלחמים האוקראינים היום, ובכלל הפחד מכיבוש נוסף של צ'כיה בידי הרוסים בהחלט היה באויר.
אז למה בפראג, ניו יורק, לונדון ובודאי שבברלין – בה כבר יש יותר יהודים היום מאשר לפני עליית הנאציזם -כולנו מסוגלים לדבר זה עם זה? יושבים אוכלים יחד ונהנים מהמטעמים המשותפים ובכלל לפתע שמים לב לדומה ביננו ולאנושיות. אם ישראלים ופלסטינים מצליחים לדבר בפראג, אולי עוד יש סיכוי שנצליח בארץ. אני רוצה להיות אופטימית.
2 Responses
יש גם בארץ ישראלים ופלסטינים שמדברים.ויש ישראלים שמגנים על זכויות פלסטינים ועוזרים להם.ויש חברי כנסת ספורים כמו מוסי רז וגבי לסקי שמנסים לעמוד על זכויות פלסטינים.והבעיה הגדולה שרוב חברי הכנסת ורוב העם ימניים או חרדים ופלסטינים לא נחשבים בעיניהם לבני אנוש.ובידינו לנסות ולשנות זאת.אבל זה לא פשוט.
פלאפל, חומוס, בקלאווה, טאבולי, טחינה, בורקס…הקיבה והגעגועים לאוכל המוכר מתעלים על מה שכבר שכחנו למה הוא בכלל התחיל. באמת מדהים לראות זאת שוב ושוב כשישראלים רחוקים מהטירוף ומההתלהמות שלנו כהעם הנבחר.