ארחנו בסלון ביום שלישי שעבר מופע של חברי ה-"קבינה" – קבוצת צעירים מוכשרים שהם גם מתמודדי נפש העוברים טיפול דרך עשייה מוסיקאלית. הם הופיעו בהרכבים שונים – יחד ולבד – עם יצירות שכתבו, שירים שכתבו והלחינו, וקטעים מוכרים שבחרו לשיר בגלל מסר מסוים שנגע בנפשם. בסוף ההופעה היו דמעות בעיניי – עיניי המארחת. "אתם שרתם שירים נפלאים, וכל הכבוד שאתם הולכים ומטפלים בעצמכם. זה לא מובן מאליו לרצות ללכת לטיפול. לא מובן מאליו שתרצו שהחיים שלכם יהיו טובים יותר. זה לוקח כוחות נפש ועבודה והמון רצון להיטיב את החיים. הרבה אנשים פשוט חיים "לא באושר עד עצם היום הזה". אמרתי להם. "רק אל תאמינו לכל מילות השירים. יש משפטים שאינם נכונים ומכניסים לראשנו רעיונות לעיתים לא מציאותיים. כמו חשיבות הזוגיות. לפני זוגיות לדעתי הכי חשוב שתכירו ותאהבו את מי שאתם. שתקבלו את עצמכם כמו שאתם…ככל שיעברו השנים אתם תגלו שהדברים שנראו לכם כחולשות יהפכו דווקא לחזקות. דווקא אותם – את החלשות כביכול – תקבלו בעצמכם במקום לשנותם".
ישבה בקהל מישהיא שהכרתי לאחרונה: פעילה בתנועה הפוליטית שהקמתי – אישה בשם אורנה. היא בת 64 וניכר עליה שחייה לבטח אינם פשוטים. יש לאורנה שפם וזקן וקושי בתנועה ובדיבור. בזמן הזה אורנה פועלת למען המאבק לישראל דמוקרטית . אורנה – אישה שללא ספק מקבלת הערות משפילות וחווה חוסר קבלה יום יום כשהיא יוצאת מביתה – אמרה לאמני הקבינה: "כולנו פגועי נפש! אתם לפחות יודעים זאת". זה היה מדהים לשמוע משפט שכזה מפיה של אישה שבהחלט בלטה בקושי שלה לעומת הצעירים שהתארחו אצלנו, ועדיין ולמרות זאת…אורנה חיה חיים מלאים ככל האפשר ויוצאת אל העולם גאה במי שהיא וללא כל התנצלויות.
אנחנו נהננו מהמוסיקה של חברי הקבינה ומהשיתוף הכנה שלהם אל תוך חייהם. הסלון אפשר אינטימיות בין המבצעים והקהל, וללא ספק העובדה שהם היו מתמודדי נפש היתה החוזק של המופע. לשמוע בחור צעיר חולק קושי שחווה מפרידה מחברה, ולראות את הכנות איתה חולקת זמרת את חרדותיה מהבמה…זה נגע בליבנו. כי כולנו חווינו פרידות וחווינו פחדים. היופי של הערב היה בלראות את הדרך שבה התמודדו חברי ה-"קבינה". דרך השירה או הנגינה. דרך המילים או הביצוע או כולם יחד. אין כמו נפש האדם הרגישה והשברירית. אותה נפש שגורמת לנו לשמוח גם מביאה אותה להתעצב. וללא האחד לא היה השני. ההפכים הללו הם בדיוק מה שיחדיו נותנים את הטעם לחיים. הקושי והיכולת להתגבר עליו. החוזק להתגבר דווקא דרך ההכרה בחולשה. ההקשבה לכאב והיכולת לתת לו לצאת לחופשי דווקא מחזירה לנו את הכח.
אין כמו המוסיקה. ואין כמו נפש האדם. נראה לי שאולי אחד הם.
