שנים אני מלמד יחידים, קבוצות, פרונטלי ומקוון. אבל השבוע התחלתי ללמד את סדנאות מנגינת החיים – פעילות המבוססת על ספרי מנגינת החיים המיועדת לבניית כישורי חיים לילדים בעולמנו העכשווי. המציאות האינטנסיבית בה אנו חיים וההתדרדרות האקוטית במערכת החינוך לאורך השנים שהגיעה לשיא בעקבות בידודים וסגרים של מגפת הקורונה, האיצו בי את הרצון לסיים את כתיבת הספר ואחריו בניית הסדנאות.
השבוע נכנסתי למשרתי הראשונה: שעתיים עם ילדי כיתות א' ו-ב'. הגעתי ללמד במסגרת צהרון בבית הספר וקיבלתי שתי קבוצות: אחת של 19 תלמידים ותלמידות בכיתה ב' ושניה של 13 בנות כיתות א'. הבאתי איתי המון "כלים" כדי לתת לעצמי גמישות למהלך השיעור: חליל צד, מטרונום, שני ספרים עם קיפולי נייר של חיות המשמיעים הקלטות של קולות חיות, ספר עם סיפורים מוסיקאליים ושלל כלי הקשה.
הגעתי לכיתת ממ"ד מלאה במזרונים ונכנסו אליה ילדים מהכיתה ב'. על ראשי כובע אדום ובליבי הרגשה שאני קצת כמו מרי פופינס…הייתי מוכנה לכל תרחיש. הילדים הורידו נעליים לבקשתי והחלו לקפץ, להתגלגל ולצרוח כמו ילדים נורמלים. אלא שאז הרס"רית – סליחה סייעת – נכנסה בצווחות מטורפות: "שבו, ילדים! אין לכם כבוד למורה שהגיעה?!". בהחלט שהילדים התישבו, אבל הצווחות וארשת הפנים הכעוסה של הסייעת העלו לי מעט את הדופק. כשהתחלתי לדבר, מיד התחילו הילדים שוב להתרוצץ.
נגשתי לסייעת שעמדה בחדר וכבר התכוננה שוב עוד צעקה, ושאלתי בעדינות: "סליחה, אבל את חייבת להיות פה נוכחת?". היא הביטה בי כאילו אני משוגעת ואמרה: "כן! מה זאת אומרת…אני פה כל השיעור!". אמרתי לה: "את לא שמה לב שהצעקות לא עוזרות? הם לדעתי מתפרעים יותר כי נחמד להם לראות אותך יוצאת מדעתך. הם הפכו את למשחק…". היא הביטה בי בכעס, וחשבתי לעצמי שמזל שאני בת חמישים. לא היתה לי טיפה של ספק שאינני רוצה את נוכחותה בחדר. הרגשתי את המתח של האישה הזו, ולהכניס רוגע לחדר במחיצתה היה ברור לי שיהיה בלתי אפשרי. לשמחתי היא יצאה בשקט מהממ"ד.
התחלתי בנסיונותיי לתקשר עם הילדים המשתוללים. במשך כעשר דקות כלום לא עזר: צלילי חליל, קפיצות שלי ובקשות שיבואו לראות מה הבאתי להם לא עבדו במאה אחוז. תמיד לפחות חמישה ילדים הלכו לפחות החדר לשחק או לפטפט, ואני רציתי לשוחח עם כל הכיתה. לפתע עלה בי רעיון. אמרתי להם: אתם יודעים שאני חלילנית מפורסמת? הילדים השתתקו מיד. אחד הילדים אמר: "מה, יש לך יוטיוב?". הבטתי בו בעיניים גדולות ואמרתי בשקט בשקט ולאט: "יש לי שלושה ערוצי יוטיוב!!". מאותו רגע הם היו איתי. קשובים ומלאי התפעלות. לא האמנתי. רצו לדעת כמה עוקבים יש לי ואיך מוצאים אותי שם ומה לא.
לצערי שום שוקולד, שום הפתעה, שום כלום היה נראה שירגיע אותם כמו המחשבה שאולי בידיי – המורה החייכנית עם הכובע האדום – הדרך לתהילה ביוטיוב.
בהמשך השיעור היה נפלא. גיליתי ילד שהבריק בנגינה בכלי הקשה. ילד אחר שסיפר לי בשקט שיש לו התיק ביה"ס ספרי הארי פוטר. ובכללי הילדים קיוו שאחזור בשבוע הבא. בטח שאחזור. ועוד איך!
אוקטובר 2022. ערב יום הכיפורים.
4 תגובות
מעריכה את תושייתך תמר יקרה.אני נהייתי מורה לפסנתר כשהבנתי שלא אוכל לתקשר עם כתה שלמה כמורה בבי'ס.?
בהחלט שאפשר להבין. זה שהצלחתי בשיעור הראשון לא לגמרי מעיד קריירה שלי כמורה. בהחלט שלא היה פשוט. אני בעיקר הצטערתי להיווכח במורים תת רמה שבאמת היו כמו סוהרים או רס"רים. האווירה היתה כזו שאני כילדה לא הייתי שורדת בה. רעש כל הזמן.
נפלא תמר את עושה עבודת קודש עם הסבלנות שלך את תגיעי רחוק עם הילדים ובסוף הם יבינו גם את המוסיקה
אני לא האמנתי כמה עשיתי ב 45 דקות: מלבד לגרום להם להיות מרוכזים, גיליתי שם יחד מוכשר ביותר בתפוף. האצתי בו לאמר להוריו לשלוח אותו למשהו עם תיפוף. ועוד ילד מדהים שמבריק ממש והיה צמוד אליי גם אחרי סוף השיעור. סיפר לי שיש לו בתיק ספרי הארי פוטר. לשיעור השני עשיתי דמיון מודרך – ניגנתי מנגינות מלכותיות ובקשתי מקבוצת בנות להתהלך כמו נסיכות בשמלות דמיוניות. סופר נהנו. מחכה לשיעור הבא!