אפתח ואומר שזכות גדולה נפלה בחלקי זו הפעם השלישית בחיי לבצע את תפקיד החליל ביצירת המופת של י. ס. באך – היוהאנס פסיון. שלושת הפעמים היו עם בארוקדה – קולקטיב הבארוק הישראלי. בעבר ניגנתי אותה תחת ניצוחו של המנצח אנדרס מוסטונן כשאני לצד החלילנית ז'נבייב בלאנשאר, בעוד מספר ימים אבצע אותה תחת שרביטו של ישיי שטקלר, ואני אנגן לצד החלילנית עידית שמר.
לאמר שזוהי יצירת מופת של המלחין הדגול י. ס. באך לא יהיה קרוב למספק. זוהי יצירה מוניומנטלית בהיסטורית המוסיקה של העולם המערבי. יצירה שמצלילה הראשון או מרגע כניסת המקהלה – בין אם אתה מבצע או מאזין – נדמה שנכנסת למנהרת זמן. אתה שם. אתה בעיר העתיקה בירושלים וצופה במשהו שהשפיע על האנושות כולה בצורה זו או אחרת. מדינות שלמות קרסו ונבנו, מיליוני אנשים קיפחו את חייהם. אחרים רצחו בגאווה ובאכזריות ומיליונים אחרים עברו עינויים לאורך אלפי שנים. הכל על בסיס האמונה בישו והשינאה ליהודים.
היוהנס פסיון או "הפסיון על פי יוחנן" הוא מספר 245 ברשימת יצירותיו של באך לקולות סולו, מקהלה ותזמורת. בשבת הקרובה בכנסיית אבו גוש יבצעו אותה זמרי קולגיום תל אביב יחד עם חברי תזמורת בארוקדה. עבור ההכנות לקונצרט נפגשנו לחזרות במרכז יצחק רבין בתל אביב. בכל פעם שאני מגיעה למקום הזה תוקפת אותי עצבות. הבניין כולו נראה לי כמו פיל לבן. על הקירות מוצגות תמונות של חלק מלוחמינו האמיצים ביותר בצה"ל, ורבין נראה מרשים וקורן בכל אחת מתמונותיו. המציאות הישראלית כמו שהכרנו אותה עד אותו יום שבו הגיח דמותו האנונימית של הרוצח יגאל עמיר מוצגת בבניין במלוא הדרה. ילדים הממלאים שקי חול לקראת עוד מלחמה על ישראל וכל מה שאנו יכולנו להתגאות בו כאזרחי מדינה שבנס אחרי 2,000 שנות גלות חזרנו אליה.
כל ישראלי שהיה בוגר בתקופת רצח רבין זוכר היטב את הריקנות ואת ההלם הטוטאלי שחשנו. וכשאני אומרת כולנו אני יודעת שהיה אולי קצת יותר מקומץ שלא הרגיש את האובדן, אבל הרוב הגדול של עם ישראל – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ואחרים – הרגישו שעם הרצחו של רבין קרה הבלתי נתפס: יהודי הרג יהודי. אם נכפיל את ההרגשה שסררה לאחר הירצחו פי אלף לפחות, אולי נתחיל להתקרב להרגשה שעדיין אוחזת ברבים מאזרחי מדינת ישראל מאז ה-7.10. עבור רבים מאיתנו הזמן קפא מלכת מאז אותו יום ארור. יום בו המקום הכי בטוח, הכי פרטי, הכי יהודי והכי שלנו נחדר באלימות ובאכזריות הקשה ביותר. מאז רק איבדנו עוד ועוד מבננו ובנותינו, והשסע בעם סביב שאלות שתמיד חשבנו שענינו עליהן כבר נפתחות מחדש או שאולי מעולם לא נשאלו. מדינת ישראל היהודית אולי קמה ב-1948 אך במובנים רבים רק כעת אנו מתמודדים עם השלכותיה.
בדרך לחזרה אתמול שמעתי את נאומו של מילבנד ברדיו. פוליטיקאי אנגלי בחור ויהודי שאומר בלהט באירוע קבלת פנים של "ידידי פלסטין והמזרח התיכון" שהוא יעשה הכל כדי שתהיה מדינה פלסטינית, וש"אתם צדקתם". משמע צדקתם לתקוף את ישראל ב-7.10? לא היה לי זמן להתעמק במחשבה על דבריו המקוממים, חניתי את רכבי ומיהרתי לחזרה במרכז רבין. דגל ישראל ענק מתנוסס בגאווה, ובשונה מהעבודה שהרגשתי שנעשתה לקראת שני הביצועים האחרים בהם ניגנתי את הפסיון, הרגשתי הפעם אחרת.
אני מצרפת פה סרטון קצר מהחזרה בו אתם יכולים לשמוע חלק מהפתיחה של היוהאנס פסיון. בבקשה המשיכו להאזין לפחות עד השניה ה-49 שם הכניסה הדרמטית של המקהלה. זהו הרגע שבו ישו נעצר, והמקהלה (המון האנשים סביבו?) שרה. לפני הלחיצה רק בבקשה דמיינו שהיוהאנס פסיון נכתב בשנת 1724. זוהי תקופה שבה רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב. עוד לא היו אולמות קונצרטים שהתפתחו בהמשך המאה ה-18. מוזיקה נשמעה ברחובות אבל צלילים שכאלו המהדהדים בחלל הכנסיה או הקתדרלה יחד עם תזמורת ומקהלה היתה לבטח חוויה עצומה ביותר למאזין של התקופה. אני מתארת לעצמי שכוחה של הכנסיה והדת בהענקת מסרים למתפללים היה משהו שכיום קשה לנו לדמיין. הקירבה לאלוהים הייתה ללא ספק מרטיטה למאזין אז…והנה האזינו כעת:
Herr, unser Herrscher, dessen Ruhm
In allen Landen herrlich ist!
Zeig uns durch deine Passion,
Dass du, der wahre Gottessohn,
Zu aller Zeit,
Auch in der größten Niedrigkeit,
Verherrlicht worden bist
האדון, אדוננו,
שתהילתו כל הארץ מלאה!
הראנו בסבלך,
שאתה בנו האמיתי של אלהים,
לעולם ועד,
וגם בשיא השפלתך,
יהללוך!
כשגרתי בחו"ל בשנות ה-90 היו מדי פעם שואלים אותי בשיחה ותמיד חצי בצחוק: "למה צלבתם את ישו?" אחרי שהשאלה עלתה יותר מפעם אחת הבנתי שאני צריכה להתרגל לכך שאני ממותגת כ"יהודיה". אין זה משנה אם אני יהודיה דתיה או אפילו מאמינה כי בעיני הסובבים אותי אני יהודיה, ומשהו שכביכול התרחש לפני כאלפיים שנה עדיין עולה לאנשים מסוימים בעת מפגש עם אדם יהודי ואפילו יכול להעלות כעס. בכל 20 שנות חיי הראשונות בישראל מעולם לא נשאלתי אותה או אפילו הכרתי את הנושא. מעולם לא קראתי את הברית החדשה ומערכת החינוך בישראל כשעוד היתה ברובה כוללת לימודי ליבה מעולם לא הכינה אותנו לחיים במדינה אחרת. אך כשלימודי החליל הביאו אותי לחיות בארה"ב, בדרא"פ, בהולנד ובעוד ארצות סביב העולם בהחלט עלתה השאלה הזו. והנה כעת אני במרכז רבין, סביבי שרים בגרמנית שאיננה שפתי, והנה באופן לגמרי סוריאליסטי אך עוצמתי מתחיל שוב אירוע צליבתו של ישו דרך המוסיקה של באך.
בעת החזרה היו מדי פעם דיונים בין המנצח וכמה מהנוכחים על איך לבטא מילה זו או אחרת בגרמנית. לראות חדר מלא בכ-60 יהודים תוהים על ההיגוי האידיאלי והמדויק של מילה בגרמנית, ואגב רוב חברי התזמורת כולל אני למדנו באירופה. חלקם דוברי גרמנית לאחר סיומם לימודי מוסיקה עתיקה בבאזל, הולנד או בגרמניה. הרי ביצוע על כלים היסטוריים כמו שמבצעת בארוקדה היתה דורשת בעבר ידע שלא היה זמין בארץ. לכן היו בחדר דוברי גרמנית-שויצרית במבטא באזל, מבטא ציריך, מבטאים אוסטרים ושלל מבטאים גרמניים. המחזה היה לגמרי סוריאליסטי. הייתי מתה לדעת איך היה מגיב היטלר למראה הזה?! אבי ז"ל היה אומר שהיטלר היה משתגע לו היה קם לתחייה לגלות שיש כיום יותר יהודים בגרמניה מאשר לפני שהקים את המפלגה הנאצית!
אינני מתיימרת להיות מומחית בטקסט של היוהאנס פסיון, ואתם כמובן מוזמנים להגיב כאן בבלוג, אך להבנתי הטקסט נכתב בצורה כזו שמחריפה את השינאה והאשמה כנגד היהודים. ידוע גם כי באך השתמש במילים מתוך תרגום התנ"ך של מרטין לותר, ובאך עצמו שינה כמה פעמים את הנוסחים של הפסיון – אינני יודעת מה היו הסיבות אך זה בהחלט פרט מעניין. הנה עבורכם עוד קטע מהחזרה שמתרחש אחרי שישו נחקר בפני הסנהדרין הוא נשפט על ידי נציב יהודה, פונטיוס פילאטוס שאיננו מוצא אשמה בישו. הוא אומר לקהל: "ראו! אני מוציא אותו אליכם למען תדעו שאינני מוצא בו שום אשמה". Sehet, ich führe ihn heraus zu euch, dass ihr erkennet, dass ich keine Schuld an ihm finde.
דמות המספר בפסיון מתאר שישוע היה לבוש גלימת ארגמן ועל ראשו עטרת קוצים, וכשראו אותו ראשי הכהנים והמשרתים הם החלו צועקים: "צלוב! צלוב!." פילטוס עונה להמון: "קחוהו אתם וצלבו אותו, כי אני אינני מוצא בו אשמה". בקטע הבא שרים המקהלה: "תורה יש לנו ועל-פי התורה הוא חייב מיתה, כי עשה עצמו בן-אלהים." Wir haben ein Gesetz, und nach dem Gesetz soll er sterben; denn er hat sich selbst zu Gottes Sohn gemacht.
בקטע הבא זמר הבאס _______ בדמות פילטוס והטנור איתן דרורי בדמות האוונגליסט – המספר. הקשיבו לתזמורת ולמקהלה השרה כאמור שלפי התורה, הוא חייב מיתה. בזמן שאתם מאזינים למה שנשמע כמו המון זועם, צעקות, דיעות, הטחות ומה לא שקורה שם כדי שאכן יומת ישו, הביטו בקירות החדר בו אנו מנגנים. הביטו בזכרונות ובמה שעבר עלינו עד לרצח רבין. רבין שבמידה מסוימת הפך כיום לקדוש המעונה בישראל. שמו כמעט ונמחק לאחרונה מבית החולים בילינסון (!) ורבים כבר שנים אינם מזכירים את יום הירצחו. חלק ממי שעמדו מאחורי הרצח הנתעב יושבים בכנסת ישראל ואף היו ועודם מנהיגנו באותו יום נתעב באוקטובר.
https://www.youtube.com/watch?v=wiYNYLT7gd8
אינני רוצה להרחיב יותר על מה עוד עובר בראשי כי לא פשוט לאף אדם שחי בישראל כיום, ואני לפחות מוזיקאית שיכולה להתנתק מן המציאות לפעמים. אנו עם נרדף לדורותיו, ובכל אשמה שמוטחת בנו יש עוד בסיפור. עוד קול שלא נשמע. אנחנו אולי עם חכם. עם שורד ואופטימי, אך המצב הנוכחי בהיסטוריה ובפוליטיקה נראה סבוך ומסוכן מכל זוית ראייה. אינני יכולה לדמיין את עולם המוזיקה ללא באך. ללא היכולת שלו הכמעט אלוהית לתאר ולהביע רגשות ומחשבות דרך צלילים. יש המקדישים את כל חייהם לחקר יצירותיו של באך. אני כן משוכנעת שהתודעה של העולם הנוצרי ובכלל של האנושות היתה נצרבת קצת אחרת אילו לא היו נכתבות יצירות כה עוצמתיות כמו היוהאנס פסיון.
אשמח לתגובות!
