זה היה הקונצרט החמישי והאחרון מתוך סידרה של חמישה קונצרטים תחת שרביטו של המנצח והזמר רונן בורשבסקי. המוסיקאים היו "מקהלת ברתיני" שהקים בורשבסקי ותזמורת בארוקדה – הרכב מצוין ותיק כבר בסצנת המוסיקה הבארוקית בישראל. כל זה יחד התחבר לקונצרט שהיה עילוי, ושאותו ביצענו לקהלים בחיפה, במרכז ולסיום בכנסיית אבו גוש. הנה לו"ז ההופעות שהיה לנו:
חגיגת בארוק לחג המולד, 24.12.24, 20:00, מרכז רפפורט, חיפה
חגיגת בארוק לחג המולד, 25.12.24, 20:00, מוזיאון תל – אביב לאומנות
חגיגת בארוק לחג המולד, 26.12.24, 20:00, מרכז וייל , כפר שמריהו
חגיגת בארוק לחג המולד, 27.12.24, 12:00, מרכז רבין תל אביב
חגיגת בארוק לחג המולד, 28.12.24, 12:00, אבו גוש
הכנסייה היפהפיה באבו גוש שופצה לא מזמן. יש בה את האקוסטיקה המהדהדת שיש בכנסיות גדולות וקתדרלות – אקוסטיקה שעבורה נוצרו כלי הנגינה עליהם ניגנו. אגב, אקוסטיקה שללא ספק היתה גם בבית המקדש. המוסיקה שביצענו נכתבה במטרה אחת: לקרב את הקהל אל הבורא. ההידהוד והחלל החמיאו ועירבבו את הצלילים בטבעיות כמו בקוקטייל או שייק פירות. כמו גלי הים העולים על הצדפות והחול. ללא מיקרופונים וללא הגברה. ללא פס קול או פלייבק. פלייבק שכבר יש כמעט בכל טקסי ממשלת ישראל הממלכתיים כי שרויים אנו בעידן השאיפה ל"שלמות" שלמעשה סדוקה לחלוטין. עומדת להתפורר. אפילו כבר בטקסי בתי ספר יש הטורחים להביא את מקהלת הילדים לאולפן להקלטת הסאונד מראש (!). עבור הטקס המכובד הילדים יתלבשו, יתרגשו, יחייכו ורק יזיזו שפתיים או אצבעות אם הם נגני תזמורת. זה לא היה ולא יקרה בקונצרטים של מוסיקאים רציניים. הקונצרט נוצר מהחיבור בין המקום, האנרגיה ונפשו של כל מבצע. נפש השואפת להתחבר לנפש כל אחד בקהל. את הקונצרטים הללו לא ניתן לשכפל בצורה זהה כי הם תלויי זמן ומקום.
הקהל, התזמורת וקולות הזמרים נשמעו כגוף אחד בכנסיה באותה שבת מרגשת. דמעות זלגו מעיני חלק מהמבצעים וחלק מהקהל כשביצענו את ההדרן המוכר אפילו ליהודים. אולי לאלו שכיום מכנים בשמות שלא אזכיר פה בפוסט הזה כי אינם כלל וכלל ראויים לאיזכור. ההדרן שלנו היה המנגינה המופלאה "הללויה" מתוך "המשיח" מאת הנדל. הפעם, בקונצרט החמישי במספר ואחרי הופעות יום יום, כבר ידעתי כמעט בעל פה את התווים ויכולתי להרים את עיניי ולהביט בפני האנשים בקהל. ראיתי איך שפתותי רבים זזים איתנו למילות המזמור. לא יכולתי שלא להרגיש את ההתעלות. את ההתקרבות אל אלוהים או ישו או אללה או איך שלא נקרא לזה. אני מאמינה שתהינו כולנו יחד… שם באבו גוש…בקסם הזה. תהינו כולנו האם יחזרו חטופינו? איך ייתכן שעדיין נמצאים שם חטופינו? איך קרה שהופקרו אזרחי מדינת ישראל? אזרחים שנתנו את חייהם למדינה? חיילים וחיילות? תינוקות שעוד לא גדלו בכלל? איך קרה שנשמות טהורות נרקבות במנהרות ובאותו הזמן פה המוסיקה נשגבת מצלצלת באוזנינו? ויחד עם זאת היה ברור שחייב להתרחש הדבר הזה. השלמות הזו. ששני הדברים בו זמנית הם – הם – כנראה מהות החיים: החושך והאור. הטוב והרע. המר והמתוק. לי זה ברור כבר זמן רב ועוד יותר היום שיש שאלות שלא כדאי לשאול. צריך רק לזרום עם המיים. לזרום בנהר החיים וללא פיקפוק. כך שורדים.
תמונה שלי שצילם הצלם המומחה לתמונות אומנים ומוסיקאים בישראל – יואל לוי.
לצידי ניגנה נגנית חליל צעירה ונהדרת שאני בטוחה שעוד אנגן איתה בעתיד ושמה אלינור אור-פז. הנה תמונה שלנו בה אני לא במיוחד בפוזה מחמיאה אבל ניחא…יש תמונות יותר מוצלחות שלי…אהבתי שאחזנו את החלילים כל כך במקביל אבל הראשים שלנו נוטים לכיוונים הפוכים!
אין כמו מוסיקה!
אין!
תגובה אחת
מרגש מאוד כתיבה חוויתית את נהדרת:) ממליצה מאוד על הקונצרטים, ועל הסלון מול גבעת נפוליאון שגם שם ביקרתי סלון שכולו תרבות מוזיקה מרגש מאוד תודה תמר