עולמם של ילדים

איך מרגישה סופרת שהוציאה את ספר הביכורים שלה כשהיא מגיעה לבית הקורא?

בימים אלו אני מקפצת בין בתי קונים ומביאה להם באופן אישי את ספרי "מנגינת החיים". רק השם שלו מרטיט אותי בכל פעם שאני הוגה אותו. אני יודעת שאני מאז ומתמיד חלמתי לכתוב ספר שישנה את העולם. ספר שיוכל להשפיע לטוב, לגעת בנפש האדם ולגרום לו לשאול את עצמו שאלות. יגרום לו לעצור את המחשבות האוטומטיות, את הקולות ששוב ושוב חוזרים על עצמם – קולות הביקורת העצמית. אני רוצה שהאדם יעצור, יסתכל ויתבונן. ולא רק יתבונן אלא יבחן. יסיק מסקנות וישאף פנימה אויר. על כל זה בספר "מנגינת החיים". על המנגינה שבתוכך שרק מחכה שתקשיב לה. כמו בסיפור המוכר על האריה שניצח – הוא האריה שהאכילו אותו. את נפשכם עליכם להאכיל, וכדי להאכיל את נפשכם עליכם להקשיב לנפש ולהכיר אותה.

 ילדים הם הקרובים ביותר ליכולת להקשיב. כתינוקת אני זוכרת את הכמיהה לדבר. את התסכול שלא מבינים אותי. הבנתי את הדוברים סביבי אך אני זוכרת שלא הבנתי מדוע יוצאות מפי הברות לא ברורות ולא נשלטות. אני זוכרת כמה רציתי להיות מובנת. אני זוכרת איך צחקו עליי כשלא יצאו לי המילים בברור, ואני זוכרת שזה תסכל אותי מאוד. אני גם זוכרת כמה רציתי ללכת. הייתי שם למטה על הרצפה או השטיח, מנסה להתרומם. וכולם מביטים אליי מלמעלה…ואני רוצה גם לעמוד על שתי רגליי. וכל הזמן התסכול הזה של למה אינני מסוגלת?!


הייתי אתמול בבית לקוחה. בתה בת ה-9 כמדומני גם הייתה שם כשהגעתי ואותי הציגה האמא לבתה כ"הסופרת". ליבי נמס. אני – החלילנית, המפיקה, היוצרת …אבל לשמוע "הסופרת" ריגש אותי כל כך. אמרתי לילדה שתביט בכל עמוד בדף. אמרתי לה שתנסה להבין מדוע כל משפט ממוקם ליד התמונה הספציפית שלצידה. רציתי שתחשוב מדוע בחרתי תמונה זו. אמרתי לעצמי שכשתבין את התשובה לכל המשפטים בספר היא תהיה ילדה בת מזל החיה את חייה במלואם. המחשבה שיש לי כעת – דרך הספר – את היכולת להכניס אור לכל בית בו נמצא ספרי, ובקרוב גם את צלילי החליל בפס הקול שאני מכינה עבור הספר…המחשבה הזו מאוד מרגשת אותי. קצת כמו לגלות לילד או לקורא את כל נסתרי החיים. את המתכון לחייהם. והאמת היא שלדעתי ייקחו לילד חיים שלמים להבין את מה שכתבתי. וזה מצוין, כי אין מה למהר. הרי הדרך עצמה היא החשובה יותר מהמטרות.


אחרי שיח עם האם אמרה הילדה: "גם אני רוצה לשאול את תמר שאלות!". ועניתי: "תשאלי! כל שאלה תשאלי ואענה. ואם יהיו לך עוד שאלות בהמשך כתבי אליי בווטסאפ". אין דבר שמעציב אותי יותר מילד שרוצה תשובה לשאלה ואין לו את מי לשאול. או שהתשובה שהוא מקבל איננה רצינית או כנה. אינני מבינה איך המון הורים אינם לוקחים מאוד ברצינות שאלות של ילדיהם. הן לעיתים טובות בהרבה משאלות ההורים. הן לבטח כנות. רק שלצערי אני פוגשת יותר ויותר ילדים שלמדו על חוסר כנות בגיל צעיר יותר ויותר. ילדים שעושים מניפולציות ונאלצים לשקר כבר מגיל 5 אפילו…כי כך למדו לשרוד.


אבל הילדה אתמול הייתה מלאה בסקרנות, בכנות וברצון לשאול. ידעתי בליבי שסיכוייה להבין את חייה טובים ביותר כי לא חששה לשאול. היא גם לא הביטה לכיוון אימה כדי לשאול, לא בקשה רשות והרגישה חפשיה גם במחיצתי – אישה זרה בחייה שכתבה ספר שהיא כעת אחזה. הילדה שאלה אותי המון שאלות, ותמיד כשעניתי הבטתי בה. הסטתי את גופי לעברה כדי לתת לה את מלוא הכבוד ואת תשומת הלב כדי שתדע שמחשבותיה ושאלותיה לגיטימיות ונכונות. שנכון לשאול וחשוב לשאול כי כך היא מבררת את מקומה ותפקידה בעולם ובחברה. היא שאלה אותי איך בחרתי את התמונה המתאימה למשפט? איך אמה הכירה אותי? האם החיים הם בעצם "דרך"? ועוד ועוד שאלות נהדרות. 


שאלתה על החיים כ"דרך" הייתה מרגשת ביותר. עניתי לה שאם כבר כעת היא מבינה שהחיים הם שביל, דרך או אולי אפילו הרפתקה, היא תמיד תוכל להנות עוד יותר בחייה. אמרתי לה שבעצם כל יום וכל שעה הן הרפתקה חדשה…והיא אמרה לי: "אבל אני לא אוהבת ללכת לבית הספר?!". ומילותיה צבטו לי בלב. הלואי ואצליח לשנות את צורת החינוך. כואב לי שכל כך הרבה ילדים אומרים זאת – ו-ב-צ-ד-ק! שיטת החינוך שלנו בכיתות ומאחורי שולחנות מיושנת, ועוד יותר מכך היא איננה משתלבת במציאות חיינו. מזמן כבר איננה משתלבת, ועוד יותר מכך איננה מתאימה לעידן הסגרים, הבידודים, הסלולארי והטכנולוגיה. היא לא עובדת בעידן בו יכולת הריכוז של ילד יורדת ויורדת מרוד ההסחות, המידע, הגירויים והפעילות המנטלית המונוטונית והרבה שעושים ילדנו מול המסכים ו-ל-ב-ד. אבל עניתי לילדה: "הכול בביה"ס לא טוב? לפעמים יש לך אולי שיחה אחת נעימה או מעניינת עם חברה? אולי לפעמים באיזה שיעור יש לרגע משהו מעניין שאת מבינה? הכול הכול רע?" אמרתי לה שמספיק שדבר אחד טוב יקרה לה ביום. שהחיים אינם "כיף" בכל רגע נתון, ושמה שחשוב הוא לראות את התמונה הגדולה יותר. לא לחשוב "למה לא קיבלתי את זה?" או "למה לא קרה לי ככה וככה כמו ההיא או ההוא?". אלא לחשוב על איזה כיף שקרה לי את זה או זה, או שלמדתי משהו חדש על זה או זה או ששמתי לב למשהו שלא ראיתי אתמול…כך אנו נהנים מהיום שלנו ועבור זה אנו חייבים לפתוח את עיננו ואת אזנינו מחדש למה שמתרחש מסביבנו.


סיפרתי לילדה גם כמה נהדר לכתוב, כי כך בנותיי יכירו את אימן עוד ועוד גם אחרי שהן תגדלנה ואולי תהיינה כבר אימהות. אמרתי לילדה: "את כעת מכירה את אימך דרך עינייך כילדה, אבל את יודעת שיש עוד המון צדדים לאמא? כמו שלך יש עוד המון צדדים בעצמך שאינך מכירה ושעוד תגלי?". שתיהן חייכו זה לזו והביטו כל אחת בעיניי השנייה בחיוך אוהב, והרגשתי מאושרת להיות שם. בתוך הרגע הזה שיצרתי.


לבקשת האם כתבתי הקדשה בספר למשפחת גרוס, פסח תשפ"ב והמשכתי להביא אור לעוד בית. איזה מזל שכל אחד ואחת מאיתנו שונים, ויחד אנו כוח נפלא ועצום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

חיות היקום במוסיקה

העלנו היום בגינת הסלון מול גבעת נפוליאון את מופע "חיות היקום במוסיקה". זהו מופע נפלא ביותר שמתחילתו ועד סופו סוחף ומהפנט בצליליו את הילדים וגם

המשך קריאה »
The flutist on the hill

העושר שבגיוון העדתי

הפוסט הזה מיועד לכל מי שחושבים שהם מכירים אותי מפייסבוק או מהרשת וגם לאלו שמכירים אותי מהעולם האמיתי. זהו הבוקר הראשון אחרי פסח 2022 שהיה

המשך קריאה »