כיפת הסלע

אתמול הלכתי עם בתי בת ה-13 לפגישה עם המחנכת בבית ספרה – תיכון הנדסאים הרצליה ליד אוניברסיטת ת"א. בית הספר עבר לפני כמה שנים מתל אביב להרצליה, התרחב מתלת-שנתי לשש-שנתי, ולדעתי ממשיך לשמר את רמתו היוצאת מן הכלל. אחת ההוכחות לכך לדעתי היא שבזמן סגרי הקורונה לא פסקה שם הלמידה. להבדיל מהמון מוסדות חינוך אחרים, בתיכון הנדסאים נמצאו מהר מאוד פתרונות יצירתיים ללמידה בזום ומורים לא התפטרו. לא היה קל לכולם – תלמידים ומורים כאחד – אך הלמידה המשיכה וההתמודדות עם האתגר הטכנולוגי היתה כפי שצריך בראש סדר העדיפויות.

בדרך לאסיפת ההורים עברנו דרך איזור התיכונים – מתחם בו קיימים עוד שני תיכונים יחד – ונתקלנו בילד המחזיק דגם של כיפת הסלע. זה היה דגם כל כך מרשים ויפהפה שלא יכולתי שלא לעצור ולבקש מהתלמיד רשות לצלם אותו. לא שאלתי אותו מדוע הוא בנה אותו ורק השתאיתי מיופיו, מהדיוק ומפרטי הפרטים בהם התרכז בבנייה.

בתי ואני נכנסנו לבית ספרה וכמו תמיד הוא נראה לי ראוי לשנת 2022. בין השאר קיבלו את פנינו שני הפסנתרים שבכניסה ומילאו אותי בשמחה. פסנתר אחד כנף שמעליו תלוי דגם של מטוס קטן מהתקרה, ובצד המסדרון פסנתר קטן יותר. כמה הגיוני החיבור בין מוסיקה למדעים, ואיזה מסר זה נותן בנושא תרבות ומוסיקה בחיינו?! המסדרונות המו במורים, תלמידים והורים אך נדמה היה שאני מתהלכת במוסד אקדמאי יותר מאשר בבית ספר. היה מאין כבוד מוסכם למרחב ולמקום. לא שרר רעש והיה רגוע להפליא. הרגשתי שאני במקום של "חינוך".

נכנסנו מהר מאוד לפגישה עם המחנכת, ולאחר שיחה על ציונים ועל השנה החולפת, המחנכת ביקשה מבתי לבחור משפט מתוך כשישה משפטים על דף שהונח מולה. היא נתבקשה לבחור משפט שמדבר אליה, והמחנכת לא האיצה בה. בתי לקחה את הזמן…לבסוף היא בחרה, והמשפט שהיא בחרה הפליא אותי ושימח כל כך: "אני נעזרת במשפחתי או בחברים כשאני זקוקה לכך". לא אפרט פה את אין ספור הסיבות למה בחירתה כל כך ריגשה אותי. רק אסיים בכך שעצם העובדה שמשימה כזו ניתנה לה היתה רגע נפלא עבורי כמורה, כאם וכמחברת הספר "מנגינת החיים". את המשפטים כתבה יועצת החטיבה, וזו היתה הזדמנות להביט עמוק את תוך מחשבות התלמיד ורגשותיו. הזדמנות שלא כולם טורחים לעשות ושהכי חשובה וחיונית עבור תלמידים. המוסד בו לומדת בתי העז לעשות זאת, ועשה זאת בצורה כה עדינה ויפה. כשההורה לצד התלמיד ובנוכחות המחנכת. זה חינוך.

כשחזרנו הביתה בתי הביטה בי ואמרה: "אני כבר לא יכולה לחכות שתהיה לי בת ושאלך איתה לאסיפת הורים. מעניין איך זה להרגיש גאה כמו שאת מרגישה, אמא?!" אם זה לא אושר, אזי אושר מה הוא?!

3 תגובות

    1. תודה רבה לך, חיה! עכשיו אני מבינה למה בער בי לכתוב את דבריי הבוקר. זה היה אכן בדיוק כפי שתיארתי, ותוסיפי לזה את הקשיים שלי בתור ילדה של אמא שהיה לה באמת קשה מאוד להיות אם. כל חיי אני מטפלת בעצמי ומנסה להבין אין לשפר ואיך לעזור לאחרים כדי שילדים אחרים לא ירגישו כפי שאני הרגשתי כילדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך