כל שנה בפסח אני נזכרת בתכנית "משתה אפלטון" שהפקתי לסלון המוסיקאלי שלי – הסלון מול גבעת נפוליאון. העלנו את תכנית המשתה כבר מספר פעמים. בפעם הראשונה, עם עזרתה של חמותי, בישלנו שבוע שלם את המאכלים והמנות השונות שהוגשו לפי תפריט מיוחד לערב. לקח עוד שבוע לנקות את כל הכלים כי לא היו כלים חד פעמיים – רק פורצלן וכלי כסף כיאה במשתה.
בכל ערבי המשתה שערכנו המנחה ויו"ר המשתה היה ידידי הטוב והמלומד משכבר הימים (הצ'ייסר) איתי הרמן. בכל פעם אירחנו דוברים שונים: אנשי רוח ואנשי קיבוץ כשהופענו בקיבוץ רעים, ובכל אירוע שכזה הפעילות היתה בלתי נשכחת. מלבד המאכלים, השתייה והשיח ניגנתי בחליל יחד עם נגן הנבל והזמר יונתן סוויסה. הכנו לתכנית מוסיקה עתיקה מיוון.
נושא אפלטון והספר הנפלא של "המשתה" כה קרוב לליבי שהוא השפיע על ספר הביכורים שלי "מנגינת החיים", והרעיונות על אהבת האדם והחיים מלווים אותי מאז ההפקה הראשונה של התכנית. מעניין ביותר להיווכח בקווי הדמיון בין המשתאות שנהגו לערוך היוונים וסדר הפסח שאנו מקיימים.
אפלטון (347-429 לפנה"ס) היה לא רק גדול הפילוסופים אלא גם גדול כותבי הפרוזה בעת העתיקה. סגולתו המיוחדת היא המגע הקל שבו ידע להעביר את התכנים הפילוסופיים העמוקים ביותר בשפה קולחת, טבעית ולא מליצית. פרופ' מרגלית פינקלברג, מן החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל-אביב, הצליחה להעביר את הסגולה המיוחדת הזאת לעברית.
שנת 416 לפנה"ס, רגעי השלווה האחרונים של אתונה בימי גדולתה, לפני כשלון המסע הצבאי לסיציליה והתבוסה לספרטה. המשורר הצעיר אגתון, שניצח בתחרות הטרגדיות, מזמין לביתו קבוצה מצומצמת של ידידיו הקרובים, וביניהם סוקרטס, הפילוסוף האתונאי המהולל.הנוכחים מחליטים שכל אחד מהם יישא דברים בשבחו של ארוס, אל האהבה והתשוקה המינית. חמשת הנואמים הראשונים, כולם דמויות היסטוריות ידועות, זורים אור על היבטים שונים של ארוס וכך יוצרים רקע לתורת האהבה שמציג סוקרטס בשם האשה החכמה – וכנראה הבדויה – דיוטימה. משפט אחד הוא אולי מרכזי לתורה הזאת: "שהרי החוכמה היא מהדברים היפים ביותר, וארוס אינו אלא תשוקה ליופי, כך שבהכרח ארוס הוא אוהב-חוכמה, או פילוסוף, והפילוסוף נמצא באמצע בין החכם והבור."לדיאלוג 'המשתה' היתה השפעה עצומה על תרבות אירופה, בעיקר ברעיון שהאהבה היא חוויה נעלה, המטהרת את הנפש ומרחיבה את גבולותיו הצרים של הקיום האנושי.
