תמיד מפתיע אותי מחדש כמה קרובים הם הפכים. מערכת היחסים העדינה הזו שבין כעס לשמחה, מלחמה ושלום, שקט ורעש. תמיד יש בין השניים קשר גומלין, והאחד איננו נוכח ללא השני. מדינת ישראל חווה בחודשים אלו את המלחמה הקשה ביותר מאז הקמתה. זוהי מלחמה עקובה מדם שביומה הראשון ממשלתנו עוד קראה לה "מבצע" וביומה השמונים עוד לא הוסכם על שמה. כבר מתחילתה המבעיתה ב 7.10.23, היא הבעירה לא רק את עזה ואת גבולותינו בדרום ומהר מאוד גם בצפון, אלא השפיעה על העולם כולו ועל העולם המערבי בפרט.
הופתענו בתחילת המלחמה, ואנו ממשיכים להיות מופתעים בהמשכה. אנו מנסים להבין מה מטרות הלוחמה והאם נשיג אותן. האם המחיר כבד מדי? האם המטרות אפשריות להשגה? ומי בעצם מחליט? ראש הממשלה השקוע בתיקים פליליים או ממשלת הציונות הדתית השיכורה מכח לראשונה מאז הלכו ונשכחו חלומותיהם של מובילי המדינה כדוגמת בנימין זאב הרצל ויצחק רבין? מה שנראה כמו אסון לציונות הדתית הוא החלום המתוק של חלקים בעם, ומה שנראה כחלום לציונות הדתית נראה כמו סוף המדינה לרבים מאיתנו. מה שבטוח הוא שאת הרגשות הסוערות, התסכול, השאלות הלא פתורות והעתיד הלא ידוע קשה לתאר במילים. איך מתארים את כאבה של נפש האם או האב שאיבדו את ילדם או את ילדיהם?! את נפש הסבים והסבתות שחלקם חוו את זוועות הנאצים וכיום קוברים את נכדיהם או את נכדותיהן?! איך ניתן לתאר את הבית, היבול, המטע או הלול שנהרסו כליל?! ועוד זוועות טריות שעוד לא התחלנו לעכל כי אנו שרויים באמצעו של תהליך.
כפי שאומרים הבודהיסטים ורבנים חכמים – הבה נביט רק בהווה. רק ב"כאן ועכשיו". וכך בדיוק הרגשתי בשבוע האחרון בסדרת ארבעת הקונצרטים בהם ניגנתי בחליל בארוק עם תזמורת בארוקדה – קולקטיב הבארוק הישראלי. תחת שרביטו של המנצח אנדרס מוסטונן ניגנו תזמורת בארוקדה, האנסמבל הקולי הישראלי והסולנים הנפלאים יעלה אביטל, תום בן ישי, ניצן אלון, איתן דרורי ויאיר פולישוק את "המגניפיקט" מאת י. ס. באך. ההופעה הרביעית והאחרונה של התכנית נערכה אתמול במרכז רבין – מבנה ענק מבטון שנראה לי מעט כמו חצי פירמידה ענקית העומדת מול גני יהושע. הקונצרט נערך באולם גדול המשקיף על תל אביב ורמת גן. החלל מוקף בחלונות זכוכית, ומולי התנפנף לאורך כל הקונצרט דגל ישראל שהיה תלוי על הבניין. בכניסה לחניון היו פניהם של כל אחד מה-129 חטופים המחכים לחזור הביתה. כל אחד הופיע על דגל קטן משלו שהיה תקוע באדמה וכבר נראה מעט דהוי בגלל השמש היוקדת, ועל הבניין היה שלט ענק בעברית ובאנגלית שלא הייתה אפשרות לפספס ועליו רשום: "הביאו אותם הביתה" עם המילה "עכשיו" מודגשת באדום.
הקהל הגיעה נחוש להנות ולהתנתק טוטאלית מהמציאות הבלתי נתפסת. היה מרגש ביותר לראות בקהל חיילים עם כומתות ירוקות על כתפיהם, קשישים שלבטח לחמו בחירוף נפש בעבר וצעירים שהגיעו לשמוע את יצירת המופת של באך. בכל ארבעת הקונצרטים פתח עמית טיפנברון, המנהל האמנותי של בארוקדה, בהצגת מאסטרו מוסטנן, והתכנית נפתחה בסולו לכינור מאת י.ס.באך. סולו בנגינת מאסטרו מוסטונן למען החזרת החטופים, לזכר הקורבנות ולהחזרת חיילינו הביתה בשלום. הנה ישבנו כולנו – נגני תזמורת, זמרי מקהלה וסולנים, על במה שבקושי הכילה את כולנו, וכל שנשמע מהבמה היה צליליו העדינים של הכינור. ואתמול, מוסטונן, עם רעמת שערו הלבן שכמו מסגרה את פניו, לבוש בז'אקט ועניבה לבנה, עמד וניגן תחת התיקרה הגבוה של אולם שנבנה לזכרו של יצחק רבין. והקונצרט נערך באולם על שמה של בת זוגו לאה רבין. בניין שאמור לייצג את תקוות השלום?
מיד לאחר הסולו בכינור נפתח הקונצרט בצלילי אורטוריה לחג המולד: "הרועים שליד העריסה בבית לחם" מאת ג. פ. טלמן והלוואי ויום אחד נזכה לנגן אותה בבטחה בבית לחם… אחריו נוגן קונצ'רטו מאת באך לשני כינורות שגרם לקהל להתענג ולמחוא כפיים סוערות, נלהבות ומלאות הערכה לכנריות הוירטואוזיות שלומית סיון ורחל רינגשלטיין. ואז הגיעה התכנית לקטע הקישקעס – ל"מגניפיקט". לא היתה יכולה להתנגן בחלל יצירה יפה יותר מזו. המקום המתעד למבקרים את התקוות לישראל שהיו בליבו של רבין והובילו אותו יום יום לעבודה למען המדינה, אך יחד עם זאת הבניין עשוי בטון אפור נראה לי גם כסמל לדעיכה של זיכרו ואפילו תיאוריות קונספירציה והעצמת דמותו של רוצחו שעוד נמצא בכלא. כל אלו הפכו את הקונצרט עבורי למשהו שהתרחש בי בעת נגינת הפרק השישי – Et misericordi. זהו פרק שבו שני החלילים מנגנים כמעט ללא הפסקה צלילים בטריולות עולות ויורדות מלאות במתח ובדיסוננסים שנפתרים ומרגישים כמו גלים בנפש האדם. כמו סערה. ושם… בזמן שאני חווה את תחושת ההתעלות של הקהל, של מאסטרו מוסטונן, של התפילה, של התקרה הגבוהה שכמו מושכת אותנו מעלה השמיימה… כשעיניי חלק מהאנשים בקהל סגורות, וחיוכים נראים בבירור על פיותיהם… האור הציף את האולם ושעת הקונצרט היתה 12 בצהריים – לא שעת ערב כפי שהיה בשלושת הקונצרטים שקדמו לזה. ובעוד אני מנגנת לצד הקולגה שלי ז'נבייב בלאנשאר הרגשתי את נפשות אחיי ואחיותיי מהדרום. ראיתי אל מול עיניי כיצד מרקדות כל נפשותיהן בו זמנית. הרגשתי איך היופי הבלתי נלאה הזה חי בעת ובעונה אחת יחד עם הזוועות. היופי והכיעור של האנושות התקיימו עבורי במקביל לכמה שניות עוצמתיות שלא אשכח לעולם. כל שיכולתי לחשוב היה – בסוף שום דבר לא באמת משנה. יופייה של המוסיקה של י. ס. באך, שהלך לעולמו לפני כמעט 300 שנה, היה חי וקיים איתנו והביע בתוכו את מלוא היופי של הנפש. נפש החיים והמתים כאחד.
