חגגתי השבוע את יום הולדתי ורציתי להתנתק מחיי הרגילים. אז בחרתי לחגוג עם בן זוגי ובתנו בת העשרה בנסיעה לעיר שלפי חזון הרצל היתה אמורה להיות עיר הבירה. יש בה הכל: נוף ים על צלע הכרמל ודו קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים. הגנים הבהאיים המטופחים והמשגעים ביופים, והשפה הערבית היא בכל מקום לצד העברית: שמות החנויות ושלטים במרחב הציבורי מטעם העירייה. בחרתי שניסע ברכבת מתל אביב. זו היתה נסיעה נינוחה כל כך כשלצידנו כביש החוף הפקוק צפונה ודרומה (!). הרגשתי לפתע כמו באירופה. רק חבל שצרחו בתחנה ברמקולים, ועל הרכבת עלה אדם דתי שהתהלך כמו משוגע בין הקרונות וצעק: "המשיח בדרך! המשיח בדרך!"
איתנו בקרון ישבו אנשים ששוחחו בהמון שפות – רוסים, ערבים, חיילים, אתיופים, נוצרים – והעושר הזה שימח אותי עד מאוד. זהו לא מראה נפוץ במרכז הארץ. ירדנו בחיפה כשפנינו מועדות לצפות בקומדיה צרפתית בשם "למה זה מגיע לי III" באחד משני בתי הקולנוע הגדולים בעיר. כדי להגיע להגיע לקולנוע ראינו שאין אוטובוס מהיר מספיק, אז עצרנו מונית. נהג חייכן עם עיניים טובות ומבטא ערבי שאל אותנו לאן נרצה ליסוע, ענינו לו ונכנסו למונית. הסרטתי כמעט את כל הדרך ושוחחנו בעניין רב על העיר ועל המצב הפוליטי בישראל. כשהבין הנהג שאני מסוג האנשים שמכבדת כל אדם באשר הוא – זן נדיר בישראל?! – הוא מאוד שמח וסיפר לנו על רשימת הנוסעים שיש לו מאז שהחל לעבוד כנהג לפני כחצי שנה. הוא אסף כבר כ 10,000 לקוחות, בינהם כמובן המוני יהודים ישראלים שוחרי שמחת חיים ורצון לחיים משותפים עם אנשים טובים ללא קשר לדתם או למוצאם. העיר נראתה כל כך שוקקת חיים עם ההתארגנות לחג המולד וחגיגות חנוכה שבעיצומן. אוירה כמותה לא נראית בימים אלו או אי פעם בעיר תל אביב. להפך – בעיר תל אביב אני חשה את המתח באויר. את דאגת הלהט"בים, את שמחת החרדים או יותר נכון צעירים דתיים בני עשרה התולים בלילות שלטים על רבנים או על אירועי יהדות על עמודי חשמל, לוחות מודעות וממש פתאום בין לילה בכל מקום ציבורי. וכך גם בעיר רמת גן. נראה כאילו האוכלוסיה שינתה את צביונה והפכה לדתית יותר. כאילו מי שרצה להיות דתי מעז עכשיו לצאת אל הרחוב בגאווה וכפי שראוי במדינת היהודים.
אבל בחיפה הכל הרגיש לי כמו בביקור הקודם שלי שם, לפני מספר חודשים. הכל חוץ מהאיש ברכבת שצעק שהמשיח מגיע. קופסא שקופה עם טלית ותפילין עמדה בכניסה לתחנת הרכבת של מרכז חיפה למקרה שאדם צריך להתפלל בדיוק, ושמתי לב כמה נערים צעירים שהסתובבו במהירות רבה אל תוך חנויות ובפתח הקניון. משהו קורה פה, הרגשתי….
הסרט היה פנטסטי – ממש אקטואלי לימנו ולמצב: זוהי קומדיה בה זוג צרפתי נוצרי עם ארבע בנות נאלץ להתמודד עם העובדה שכל אחת מהבנות בוחרת להינשא לגבר מדת או תרבות שונה: מוסלמי, יהודי-ישראלי, אפריקאי וסיני. ההורים תולשים שערות, הבנות מתקשות לאזן את חיי המשפחה החדשה שלהן עם חיי המשפחה בה גדלו, והמון קורה! הרבה קורה גם בין הגבר היהודי יהמוסלמי. יש בסרט משפטים כמו: "נו באמת, פה זה לא רמאללה!" או כשהבעל הסיני אומר בכעס לאשתו שבמקום לטרטר את הוריו להגיע לבקר מסין, פשוט יקחו זוג סינים שימצאו בפריז. "גם ככה הוריך לא יבחינו בהבדל!". אחרי הסרט רציתי שנאכל במסעדה שלטעמי הטובה ביותר בישראל. טובה ביותר בגלל שיש בה את האווירה הכי מזרח תיכונית ולא ב"כאילו" אלא באמת: במסעדת "פטוש" יש מגוון גילאים של סועדים, דתות וססגוניות ים תיכונית ומזרח תיכונית מובהקת. המוסיקה תמיד מצוינת והמסעדה בתוך בית ישן עשוי מאבן עם קשתות יפהפיות עם קירות המקושטים בטעם בכלים ממדינות ערב ובציורים רבים. יש גם חדרים ללינה בפטוש, והכל מתקתק באופן בלתי רגיל. ביקור בפטוש הוא כמעט כמו ביקור במוזיאון לשפיות ולדו קיום בישראל. ועוד לא הזכרתי את האוכל המצוין שיש שם! כשהמלצר שאל אותנו אם הכל בסדר? עניתי: "לא! למה אין לי אתכם גם בתל אביב?!". לאחר לגימת תה הצ'איי הטעים ביותר ששתיתי אי פעם בישראל או בארה"ב, התחלנו בדרך חזרה לתחנת הרכבת. בתנו הבכורה היתה אמורה להגיע לנתב"ג עם משלחת של ילדים שנסעו לגרמניה של תזמורת קונ' תל אביב – יפו, והטיסה שלהם היתה צפויה לנחות ב 0300, אז רצינו לחזור למרכז.
צעדנו יחד עם המוני אנשים מסעדת פטוש שבמושבה הגרמנית אל תחנת הרכבת. הולכי הרגל נראו שמחים ונרגשים באווירת חג המולד וחנוכה. הרחובות קושטו בסממנים של כל שלושת הדתות – יהדות, נצרות ואיסלאם – וליבי התמלא בגאווה על עיריית חיפה המצליחה לאזן לפחות למראית עין כבוד לכל שלושת הדתות. זה בטוח לא משימה פשוטה, ולבטח היתה כרוכה בהמוני החלטות ודיונים מתוחים. הרי זוהי מדינת ישראל של סוף 2022. תהנו מהתמונות, מסרטים הוידאו, ואני פועלת במרץ למטרה הכי חשובה לדעתי למדינת ישראל: הפצת חיוביות בעת הזו. הסברה שרק על ידי תקשורת בין אנשים, חוסר אמון בחומר שיקרי ומתלהם המופץ ברשתות, והבנה שכולנו – כולנו – כאן בני אדם ובעלי משפחות שאנו רוצים לטובתם את המיטב. רק כך נחייה פה בשלום. חוסר התלהמות.הזנת אהבה. חיבורים בין תרבויות. חינוך וכבוד הדדי.
אני מאחלת חג חנוכה שמח! חג מולד שמח! ושנה אזרחית טובה לכל אזרחי ישראל! בואו כולנו נפתח את עיננו אל האור ואל החמלה.
תמר מלזר קרימולובסקי
אישה,יהודיה, ישראלית, אמא ואשת חינוך