פרספקטיבה

קצב חיינו מהיר כל כך כיום – עוד יותר מאי פעם. ככל שנפנים שאנו לא מסוגלים להבין לגמרי את המציאות בזמן שהיא מתרחשת, כך נהנה יותר מהדרך. כך קורה לנו כעת בזמן המחאות הפוליטיות בעד ונגד הרפורמה המשפטית, החגיגות לציון 75 שנה למדינה ואף בטקס שהתקיים אתמול בו חולקו 12 פרסי ישראל.

מאז סוף נוב' אני פעילה במישור הפוליטי באופן שתפס אותי בהחלט בהפתעה. כמו כל אזרח במדינת ישראל, גדלתי במקביל ואל תוך מלחמות ישראל. אל תוך צער רב ועם יכולת הישרדות שהלכה והתחזקה בי ככל שעברו השנים והעמיקו האתגרים. גם כשהתגוררתי 14 שנה בחו"ל לאחר שירותי הצבאי, ליווה אותי הקשר עם ישראל. הרגשתי תמיד בנדודי כשגרירה למדינת היהודים.

אני חושבת שמכל האתגרים החברתיים והקרע בעם שאנו חווים היום, הכי מעציב ובלתי צודק הוא השסע בין אשכנזים לספרדים. ליד בית הכנסת האורתודוקסי הקרוב לבית בו גדלתי ברמת השרון – מושבה שהפכה לסמל של אחת הערים החילוניות ביותר במדינה – היה גם בית כנסת ספרדי קטן. ביקרתי כמה פעמים בבתי הכנסת הללו בעיקר כשסבי היה מבקר אותנו בארץ. אינני זוכרת אפילו מדוע קיפצנו בין שני המבנים, אבל תמיד נהניתי יותר מהשהות בבית הכנסת הספרדי. התפילות היו כמו מוסיקה לאוזני – מסתלסלות ומתנגנות עם שינויים הרמוניים רבים ועם היגוי יפהפה וברור – בעוד שבבית הכנסת האשכנזי למרות שורשי כלל לא הרגשתי חום או חיבור. מהירות התפילה וחוסר הבנת המילים זכורה לי משום מה יותר מכל.

החבר הראשון שלי בתקופת הנעורים היה ירושלמי – חייל צעיר שהיה חצי מרוקאי. אני זוכרת איך היינו מבקרים את סבתו בעיר העתיקה. היא התגוררה באחד מבתי האבן היפהפיים אליהם מגיעים אחרי שיורדים כמה מדרגות, וניר היה צריך להתכופף כדי להיכנס אל פתח ביתה. היא הייתה אישה קטנטונת שנראתה מבוגרת מאוד, וכל כך חימם את ליבי לראות את החבר שלי מבקר את סבתו ונושק לה באהבה תוך כדי שהוא מציג אותי בפניה. נראה היה שסבתא של ניר תמיד בישלה בפעמים הספורות שביקרנו אותה. הריחות בביתה היו נפלאים ביותר וחדשים לי. אולי אסביר שהיינו בבית ארבעה נפשות ואני גדלתי על שפע סנדוויצ'ים עם חמאת בוטנים, ביצי עין ונקניקיות. אם היה משהו שאימי הפולניה הכי סלדה ממנו מלבד ג'וקים ותינוקות צורחים זה היה ניקיון ובישול. לראות את סבתו הזקנה של ניר עם מטפחת לראשה וסינר מערבבת תבשילים בסירים ענקיים למרות שהתגוררה לבד היה מחזה חדש לגמרי עבורי. אבל אז עוד לא הייתי מודעת לגמרי לשסע שבין העדות. ברמת השרון הרי היו כולם אשכנזים – חוץ מילד אחד נורא מסכן בביה"ס היסודי – ילד תימני בשם סעדייה. אני לא זוכרת שמישהו בכלל דיבר עם סעדייה, ורק עשרות שנים לאחר מכן הבנתי את גודל הבושה שחזרה על עצמה בשנות התיכון עם תלמידה ממוצא הודי. תארו לכם שרק במפגש מחזור של המגמה בה למדתי – כשלושים שנה לאחר סיום התיכון – היא התוודתה בפנינו שהתעלמנו ממנה לגמרי בשלושת שנות הלימודים. כששמענו זאת מפיה שתקנו והיינו כולנו בהלם מוחלט. לו רק היינו מתחנכים אחרת? מבינים אחרת? רגישים ומקבלים זה את זה? לומדים זה על תרבותו של האחר?

כאבי הפצעים הללו סוף סוף צפים היום מעלה ופותחים לנו נושאים שלא רצינו לדבר עליהם עד כה. בסופו של כל משבר עמוק יש התחלה חדשה, וכשכתבתי בדצמבר האחרון שאנו בתחילתו של עידן חדש במדינת ישראל, לא יכולתי להיות מדויקת יותר. דווקא כעת ועם השסע הקשה כל כך בעם ישראל בין עדות, דרכי אמונה וגישות שונות לגבי "מה הוא ישראלי" ו"מי הוא יהודי", היה מרגש עד דמעות אתמול לראות את  דקלון מזמר ומאושר בטקס קבלת פרס ישראל – אומן ראוי ביותר שאני מברכת את שלמי ארצי על שסירב לקבל את הפרס. לראות את ד"ר רובנר מעבירה פתק לנתניהו בשידור החי ולנחש שלבטח זה לא היה מתוכנן והפתק אינו בנושא "תודות" אלא קשור לאקטואליה. אי אפשר היה לפספס את אי הנוחות, העייפות והדאגה שהיו על פניו של נתניהו כי אכן הטקס כולו נערך תחת מציאות מתוחה מאין כמותה ורק יום לאחר הדלקות המשואה יחד עם עוד מחאה גדולה בקפלן. אבל אני רוצה לאמר לכם שבלי שאנו לגמרי מרגישים בכך, משהו נפלא קורה פה ובמהירות. הזמר המזרחי מושמע ללא התנצלויות ודמויות מהמגזר המזרחי מקבלות הכרה בצורה מבורכת ומכובדת כפי שלא היה כמותו לפני ממשלת הימין "על מלא". אני מאמינה שכשיעבור עוד זמן, ומקווה מאוד שעם כמה שפחות שפיכות דמים מ-י-ו-ת-ר-ת לחלוטין, נצליח כולנו להיווכח שאנו באמת עם אחד. המזרחים ירגישו שנעשה פה שינוי עוצמתי להביא את הדמויות הראויות לכך לפרונט ולהכיר בהן סוף כל סוף. כשהמזרחים יראו שאולי לא כל האשכנזים אוהבים גפילטע פיש ואוכל תפל. כשהמזרחים ירגישו שאין פה הסתכלות עליהם מלמעלה מקרב האשכנזים, ושגם חלק מהציבור המזרחי הפך ל"פריבילגים". כשהמזרחים יראו כמה אשכנזים רוצים לחגוג איתם את המימונה ולהכיר את המאכלים הנהדרים שלמדו דרך הסבתא ממרוקו. אולי אז נתחיל לשוחח באמת ולהקשיב זה לזה. וכמו בהרבה משברים נגלה שכל מה שהיה נראה לנו כל כך נוראי, עצום ובלתי ניתן לגישור יהיה למעשה דרך חדשה בה נצעד יחד כעם אחד עד שנצטרך לקבל שוב פרספקטיבה מחודשת.

אני ממליצה לצפות בסרטון הבא של פרופ' פסיג שעלה ארצה ממרוקו ודעותיו מרתקות ובהחלט מדברות אליי:

תמר מלזר קרימולובסקי

27 אפריל 2023