אני מעולם לא הזדהיתי עם המשפט הזה – לא כשהייתי צעירה ועוד יותר לא היום. המשפט אפילו הרגיז אותי תמיד – שייך? ומה לגבי החי והצומח? בכלל תמיד אהבתי אנשים ולא חשבתי על גיל האדם איתו שוחחתי. הכרתי המון אנשים לאורך שנותיי בישראל ושנים בהם התגוררתי בחו"ל, ותמיד הכרתי אנשים צעירים עם קווי אופי של זקנים ולהפך. המשפט המדויק יותר לדעתי הוא שהעולם הוירטואלי שייך לצעירים. העולם האמיתי, הכתיבה והקריאה שייך לכולנו אך בעיקר למבוגרים. אני מוצאת שיותר ויותר צעירים שמחים לשהות בעולם הוירטואלי ולא לצאת ממנו – בקושי רוצים לכתוב הודעת וטסאפ בלי לפחות ארבעה אימוג'ים ומינימום של מילים. בעולם הוירטואלי אפשר לבחור כביכול להיות כל אחד וכל צורה.
אלו בדיוק הסיבות שבגללן אני נעה קדימה – הוצאתי לאור ספר בשם "מנגינת החיים" שיהיה בנוי מארבעה רבדים תקשורתיים. כרגע שניים מתוך הארבע מוכנים והשלישי בקרוב יהיה גמור. אבל, הרובד האחרון לספר כה מורכב עד כדי כך שכנראה אצטרך לגייס כספים לפיתוחו. זה ייקח להערכתי לפחות עוד שנתיים לסיום הפיתוח.
אני מאוד אוהבת טכנולוגיה ותמיד נמשכתי לקידמה. השירות בצבא תרם לכך רבות, ולמדתי דרך השירות על יכולותיי בתחום. פתחתי את אק"ול – אקדמיה וירטואלית לחליל – בזמן משבר הקורונה, כדי שתלמידים בכל העולם יוכלו ללמוד איתי או ללמוד את גישתי בנושא הנגינה בחליל. כבר 4 שנים שאני מפיקה אירועי תרבות מוסיקאליים בהם ניתן לצפות גם ברשת, ובהמשך אערוך להם תימלול ואשפר בהם את איכות הוידאו.
אני דואגת להנות מהחיים ובעיקר מלחלוק תובנות על החיים – תובנות שיכולים לעזור לאחרים ולתרום לחברה שסביבנו. את כל ההכנסות מהספר שלי "מנגינת החיים" אני מתכוונת לתרום לעמותות בכל העולם העוסקות בילדים ובעיקר בחינוך ילדים. ילדים הם היקר לנו מכל והם עתידנו.
בוידאו: תלמידי הרכב החליל בקונ' גבעתיים 2020 בניצוחי מנגנים עיבוד של אודי ורציגר לשישה קולות של השיר הנהדר "ארץ טרופית יפה"
