כתבה: תמר מלזר קרימולובסקי 26.6.2025
בתקופה הזו של מלחמה עקובה מדם. של מוות, התאבדויות, אלמנות, יתומים, רעב, טראומה, פציעות ואובדן חלקי גוף. תמונות וריחות שיטריפו שנים את מי שחוו אותם. תקופה שלא חשבנו שמסוגלת לחזור על עצמה בהיסטוריית העולם. והנה דווקא כעת וככל שיותר קשה אני מרגישה שעליי להעצים ולחזק את כל מי שחפץ בכך. האופטימית חסרת התקנה שבי בהילוך חמישי. אני תמיד מביטה בכאב או בסכנה בעיניים. לא רק שמביטה…אני בוחנת, חושבת ופותחת עיניים רחבות עוד יותר כדי להכיר את האויב החדש. ברור לי שנתגורר יחד. אז הנה סיפור על ילדותי שאני מקווה שייתן תקווה לקוראים. אשמח לשמוע תגובות. הכול אמת לאמיתה.
איך מתחילים סיפור עם שם שכזה בלי שתחשבו שאני לגמרי קוקו? מצד שני, כל חיי קורים לי דברים שלא בטוח קרו להרבה אחרים: מכירים אישה שיולדת תינוקת במצג עכוז וללא פחד? שיולדת בשמחה ובהתרגשות וקופצת הביתה כשהיא אוחזת בידיה את בתה המתוקה כ-5 שעות אחרי ההגעה לבית החולים? מכירים מישהיא שעוברת גירושים ומתעקשת שהאב יראה קבוע את בתו? מכניסה סעיף בנושא לחוזה הגירושים? הרי "בחרתי" לעשות איתו ילד, והוא בחר לעזוב כשהייתי בחודש הרביעי להריון. אז למה אכעס? מי רוצה אבא שיגדל ילדה שהוא לא רוצה לגדל? הכרתי כבר את הסרט הזה, ועבור הבת שלי לא רציתי חיים שכאלו. במקרה שלי, זו הייתה אימי שלא רצתה ילדים. נולדתי לאמא שנשבעה לעצמה שלא יהיו לה ילדים. היא עשתה זאת מסיבה לגמרי הגיונית – היא לא רצתה שהגנטיקה של סבא תמשיך. סבא היה חולה במאניה דיפרסיה אך הוא רק אובחן בגיל 70+ ועד אז הספיק למרר את חייהם של ארבעת בנותיו. הצלקות הן לכל החיים.
הוריי הכירו והתחתנו בדרום אפריקה. אבא כבר עלה ארצה בתקופת קום המדינה. אביו של אבא – סבא אורי – הגיע לדרום אפריקה מליטא סביב סוף המאה ה-19. אורי ואחותו שרה היו ציוניים נחושים שרצו לתרום את חלקם במשימה הכמעט בלתי אפשרית של הקמת מדינה ליהודים. אבא נלחם במלחמת השיחרור ובמלחמת סיני. הוא עבד בסלילת כבישים בגבעתיים וברמת גן. הוא פגש את חבריו הטובים ביותר בבית הקפה "כסית", והוא יצר חברויות עם אנשי הבוהמה של שנות ה-40-50. החברויות הללו נשמרו לאורך השנים ועשרות שנים אחר כך, דרך שיחות נלהבות בין אבא לחבריו יכולתי להכיר אותו קצת. יכולתי לחבר את חלקי הפאזל של חיי אבא שהיו גם חלקי חיי.
(מימין) שנת 1948: אבי מציץ נרגש מחלון הספינה אחרי שנה של הפלגה מסוכנת שאחרייה הספינה עגנה בנמל חיפה מספר שבועות עד שקיבלה אישור להגיע לחוף. (משמאל) הספינה הרעועה עלייה הפליג אבי מקייפ טאון דרך הקונגו עם קבוצה קטנה של מתנדבים צעירים כדי לבנות את ארץ ישראל. נס שהספינה לא התפרקה בדרך, והמתנדבים הנלהבים ירדו אל החוף זמן קצר אחרי הכרזת המדינה.
אבא עובד כמודד בדרום אפריקה בשנות ה-50
אבא רצה להינשא. הוא פגש פה ושם נשים בארץ, אבל הרצון להכיר אישה גם כן מרקע דרום אפריקאי היה כה חזק שהוא החליט לחזור לדרום אפריקה לחפש בת זוג. הוא מצא עבודה כעיתונאי של המזרח התיכון וכמודד קרקעות. הוא ואמא הכירו דרך החבר של אבי שהפך לימים לדוד לני. אמא היתה בת 21 ואבא בן 38, אבל אבא יותר מכל דבר אחר היה כרטיס הבריחה מהבית עבור אמא. אמא היתה השניה מבין ארבע אחיות של סבי – "כהן" אלים. אבי הבהיר לאמא מההתחלה – אם את יוצאת איתי אז פנינו מועדות לישראל. הוא חיכה לחזור ארצה, והשניים נישאו בשנת 1967 ועלו לארץ בשנת 1970. אמא סיפרה שמשרד הקליטה לקח את העולים החדשים לראות דירות באזורים שונים, והם יכלו לבחור היכן לקנות את דירתם הראשונה. זה היה לה קל, כי בכל מקום היא ראתה טינופת ושמעה צעקות. רק ברמת השרון, בין כל הפרדסים ושדות התותים היה בניין אחד שמצא חן בעיניה. אלא שהיתה בעיה אחת: הדירות ברמת השרון היו מיועדות אך ורק לזוגות עם ילדים או לאלו שציפו לילד, ואמא הרי הבטיחה לעצמה שלא תלד.
חונכתי בילדותי שלא לשקר. לא להיות יהירה, לא להתבלט ותמיד לעבוד קשה. אז כשגיליתי אחרי שנים איך הושגה הדירה בה גדלנו אחי ואני, היה לי קשה לעכל את הסיפור – אמא החליטה להחליף את דוגמית השתן שלה עם דוגמית של שכנתה במרכז הקליטה. השכנה הארגנטינאית היתה אז בהיריון…גם סוף כל סוף יכולתי להבין למה אמא תמיד חייכה וציחקקה כשדיברה עם רייה. בנה דובי היה הרי בן גילי. גדלנו יחד בדירות זו לצד זו בקומה השלישית של הבניין.
אמא תמיד חשבה שבהתחשב בהפרש הגילאים בינה לבין אבא, הוא ימות קודם. אבא היה החתן המבוגר ביותר מבין החתנים של ארבעת האחיות. אבא היה גם החתן העני ביותר. היה קשה לו לעבוד כי אישיותו הייתה זו של אומן. הוא תמיד כתב סיפורים או קרא בעיתונים. צלילי מכונת הכתיבה בבית והחדשות ברדיו או בטלויזיה שעה אחרי שעה חרוטים בזכרונות ילדותי. דפים, עטים, פנקסים עם כתב ידו היו זרוקים בכל הבית….וכשהגיחו המחשבים אבא היה מבין הראשונים להתעקש שנקנה אחד ושאמא תעבור הכשרה מסודרת לשימוש במחשב. "זה העתיד" הוא היה אומר, "ואמא מספיק צעירה כדאי שתלמד איך להשתמש בו". בטח הוא מאוד רצה ללמוד אבל תמיד חשב שהוא קשיש ולא ניחן בריכוז מספיק טוב בכדי לחזור לספסל הלימודים. "You can’t teach an old dog new tricks”. היה אומר.
לאמא היה תואר בהצטיינות בעבודה סוציאלית והוא רק סיים שנה אחת של לימודי רפואה – סיפור בפני עצמו ולפעם אחרת. לא קל היה לו להיות אבא מבוגר. הוא כבר התרגל להערות של הורים אחרים שחשבו שהוא סבא שלי, ואבא בחר שלא להגיע אף פעם למפגשי הורים בבתי הספר. גם אמא לא הגיע כמעט אף פעם למפגשים הללו כי תמיד היה לה משהו יותר טוב לעשות – כמו לישון. היה ברור לי מגיל צעיר שאני לא לגמרי דמות רצויה בביתי, אז ברחתי לרחוב, לטיפוס על עצים בחצר ולעולם המוסיקה והצלילים. לפעמים באמת חשבתי שאמא הכי תשמח אם פשוט אעלם. המזל היה שהייתי ילדה פיקחית. שמחתי לב שאימהות אחרות אינן כמו אמי, ואחרי שנים כשהעזתי לדבר עם אנשי מקצוע, פסיכיאטרית אחת אמרה לי שנדיר שילד מבין כבר בגיל צעיר את הדברים שאני הסקתי: הבנתי לפני כיתה א' שהוריי לא ממש מתפקדים כמו שאר ההורים של חבריי. הבנתי שאני צריכה לדאוג לעצמי ומה שהכי מדהים: שלא משנה מה יהיה, יבוא יום בו אצא ואעוף לכל מקום שארצה. אהיה חופשיה במחשבותיי, ואוכל להביע אותן בקרב אנשים שיעריכו אותי.
מורים הרבו לשבח את יכולותיי בלימודים, בכתיבה בעיתון בית הספר ובעיקר בנגינה. מחוץ לבית הייתי ילדה אהובה ומוערכת. בתוך הבית הייתי מטרד. הוריי היו אומרים שכבר אינם יכולים לחכות שאגיע לגיל 18 ואצא מהבית בבעיטה חזקה. הם היו אומרים: "בבוא היום, כשתעזבי את הבית, אל תבקשי מאיתנו דבר. את תהיי עצמאית ותדאגי לעצמך. גידלנו אותך כמיטב יכולתנו…אולי כסף לא היה אבל את תהיי חזקה. גם אנחנו הסתדרנו. כך הם החיים – קשים. צריך לעבוד קשה ומצליחים לשרוד." והם היו מוסיפים בחיוך זה לזה "וכל ערב קצת תשתי ויסקי או משהו אלכוהולי. ככה הסבל הוא קצת פחות. קצת להנות מהשתייה אבל לא יותר מדי!". הם גם היו מוסיפים שלא ידרשו הם עזרה מאיתנו לעת זיקנה. הם לא יהיו כמו סבתא שרה שעברה לגור עם ביתה – דודתי חנה ומשפחתה – מגיל 70 והמשיכה שנים על גבי שנים להוות מטרד וקושי עצום עד שהלכה לעולמה בגיל 94. זו גם הייתה אחת הסיבות למריבות ומתחים קשים בין דודה חנה ואבי. אנחנו חיינו בדירה קטנה ברמה"ש. 3 קומות שסבתא בקושי רב יכלה לטפס אליה, ואילו דודתי חנה – הפיזיותרפיסטית המוכרת ומכובדת לדברי אבי, חנה עליון ישראלי ודודי טדי שהיה רוקח מופלא גרו באשקלון בבית יפה עם חצר. דברים שרק יכולנו לדמיין וידענו שלא יהיו אי פעם בהישג ידינו.
אמא עבדה במועצת רמה"ש כעו"ס ויועצת נישואין. תמיד סיפרה איך העבודה הראשונה שלה היתה בבתי הכלא של יוהנסבורג בשיקום אלכוהליסטים. היא הזהירה אותי מפני התמכרויות והסבירה שרבים לא מבינים את סכנת השתייה המופרזת. "זה גרוע יותר מסמים", היתה אומרת. ואבא תמיד היה מוסיף שעליי לדעת איך לשתות לפני שגבר ינצל אותי…כי ככה זה עובד. אם משתכרים, נאנסים. אז בבית הרגילו אותי לכוסית שתייה של ויסקי או בירה מדי פעם. אלו היו מפגשים משפחתיים בהם הרגשתי אולי קצת יותר רצויה כי "לשתות, לא עושים לבד!" הם היו אומרים. "צריך לשתות משמחה ולא כדי לקבור את העצב ולהעלימו!". שניהם היו צוחקים ועושים לחיים בדרך כלל לאמא היפיפה, והם אז היו נראים מאושרים ואפילו מאוהבים. אבל רוב הזמן אמא היתה עסוקה בעבודתה או עם אבא מאחורי דלת חדרם הנעולה שאליה אסור היה אי פעם להיכנס. גם כשלא היו בבית. אבא היה שלה ורק שלה. הוא לא הרבה לדבר איתי, וזמן האיכות שלי ושל אבא – אם אפשר לתאר זאת כך – היה בלילות וכשאמא ישנה. אמא הייתה אישה מאוד עצבנית. היה לה קשה להירדם והיא הכי לא רצתה שיעירו אותה משינה. חטפתי צעקות אם הערתי אותה בטעות משנ"צ שהיה משהו קדוש בעינייה. התהלכתי תמיד בשקט בבית ולמדתי לא להפריע.
הייתי ילדה רזה וסבלתי הרבה מבעיות נשימה. זה החל ביום ההולדת השישי שלי. לא אשכח זאת לעולם כי ביליתי את יום ההולדת במיון ואחרי זה באישפוז. אמא אמרה: את יודעת שבגללך אנחנו פה באמצע הלילה?! במקום להנות ממסיבה בגן היום, את התרגשת יותר מדי וקיבלת התקפת אסטמה!". אולי זה היה אחד הרגעים בהם אמרתי לעצמי: "אמא שלי משוגעת. כמה שטויות היא יכולה לאמר!": ידעתי בתוך תוכי שאינני ילדה רעה. לא עשיתי דבר מעולם במטרה להזיק לאחרים, וההאשמות החוזרות ונשנות יום יום על כל נושא בו הבעתי את דעתי היו כבר חסרי משמעות מרוב קיצוניותם. מחוץ לכותלי הבית לעומת זאת לא הפסיקו לשבח אותי. הסקתי שהוריי פשוט אומללים, ותהיתי איך ייתכן שנולדתי אל תוך משפחה כל כך עצובה וכועסת. המפלט שלי היה עולם המוסיקה. והיו לי כמה חברות טובות שהוריהם מאוד אהבו אותי. הם שמחו כשילדיהם הביאו הביתה ילדה מנומסת שכמותי "מבית טוב", היו אומרים. הייתי מאוד עצמאית וכמעט שלא הייתי תלויה בכלום מהוריי. אמא לא קנתה לי בגדיל. לא בישלה מלבד ארוחות שישי ובפרצוף עוד יותר מרוגז מתמיד כי היא סלדה נכל נושא דתי, ובכל יום שישי אמא ואבא היו רבים. הם רבו כשאבא ביקש שאמא תדליק נרות שבת. אמא לא הייתה קונה נרות, ואבא היה מוצא איזהו נר ישן, חותך אותו לשניים ומדליק בעצמו. ואז היה מחייך ומרוצה שהצליח, למרות חוסר שיתוף הפעולה של אמא. הוא היה אומר לי ולאחי בחיוך: "תראו איזה נרות שבת יפים יש לנו בבית!" וכמו תמיד לא ידעתי אם הוא צוחק, סרקסטי או מנסה להקניט את אמא.
בלילות לא יכולתי להיות עצמאית. הלילות של ילדותי היו קשים, ובמיוחד בחורף ועם קירות מלאים ברטיבות היה קר. לעיתים קרובות הייתי חולה והתקשיתי לישון בגלל ציפצופים בריאות. אמא מעולם לא קמה בלילה לעזור לי, אבל אבא היה מגיע אליי תמיד לבוש חלוק ארוך. הוא היה מכין לי תה עם דבש וויסקי, וזה היה קצת מפיל אותי כדי להצליח לישון כשאני נשענת על כמה כריות מלאות בנוצות. לקח כמה שנים עד שחשבו לשלוח אותי לבדיקות נגד אלרגיות וגילו שאני בכלל אלרגית לנוצות ולאבק. לא עזרו כל המשאפים והייתי בולעת הרבה כדורי אנטיביוטיקה בשנים ההן. אבל אבא היה בא ומדבר איתי בקול רך ומרגיע שלא שמעתי אף פעם כשאמא הייתה בסביבה. קולו היה אוהב ונעים כלפיי רק בלילות הארוכים ולרקע ציפצופים מהריאות – צפצופים שמהם הייתי יוצרת מנגינות. הם היו כמו מוסיקה ששומרת עליי.
מגיל צעיר קיבלתי כסף מהוריי בכל פעם ששמרתי על אחי או כשעשיתי מטלות בבית. הם רצו שאלמד את ערכו של הכסף, ועבור כסף "היה צאריך לעבוד קשה". אחי היה צעיר ממני בשש שנים וכנראה שהיה הריון רצוי או אולי התעקשות של אבי… אני זוכרת שהיה לאמא גם היריון שלישי, והיא לקחה אותי איתה לבית החולים כדי לעשות הפלה. כל כך רציתי את התינוק, אבל היא לא שאלה לדעתי. ידעתי שהיא שנאה קול בכי של תינוק. היא היתה אומרת תמיד: "בכי של תינוק זה נורא. ובמיוחד אם זה התינוק שלך! אי אפשר להרגיע תינוק וזה כל כך מעצבן!".
התחלתי ללמד חלילית בגיל 13. אהבתי לעבוד ונהנתי מהעצמאיות. היתה לי תמיד שמחת חיים משלי. אני חושבת שככל שהיה לי רע יותר בבית, רציתי לעשות לעצמי טוב יותר. אינסטינקט בתוכי כדי להגיע לאיזון בחיי. הייתה לי גם אופטימיות והבנה ברורה שיום אחד כל זה ייגמר ואתחיל לחיות ולהחליט עבור עצמי. ההרגשה הפנימית שלי היתה לגמרי לא תלויה במצב הרוח של הוריי – אמא היתה תמיד כעוסה אז התייאשתי מלנסות לשמח אותה. כשהייתה פונה לדבר עם אבא היא היתה משנה את כל שפת גופה והרגשתי שאמא שחקנית פשוט מצוינת. חשבתי הרבה על הנושא של "זיוף" כי היה הרבה "זיוף רגשות" בבית. זה גם היה מבלבל כי לא ידעתי מה באמת הם חושבים, אבל שרדתי.
כשהייתי לבד עם אימי היא התלוננה קשות על אבא. על היותו עקשן וקשה. והייתה מוסיפה: "אבל יום אחד הוא ימות." אני זוכרת את עצמי תוהה אם אכן אלו הוריי, ושמחתי כשגיליתי כמה טוב לי בחברת דודתי חנה ומשפחתה באשקלון. בעיקר אהבתי את בת דודתי עליזה עליון לימים עליזה עליון ישראלי. עליזה היתה מבוגרת ממני בכעשרים שנה, והיתה דמות שממש עיצבה והשפיע על חיי. למרות שראיתי את עליזה אולי פעם או פעמיים בשנה, הרגשתי יותר בנוח ושייכת לצד של אבא. אבל לצערי לא הרבנו בביקורים לאשקלון.
כעת אדלג כארבעים שנה קדימה: בן זוגי הראשון עזב אותי בזמן שהתגוררנו בהולנד ואני בהריון מתוכנן. 14 שנה כבר לא גרתי בארץ. אחרי הצבא החלטתי שפניי מועדות לחו"ל שם הייתי בטוחה שאמצא את עצמי. אחרי כל השנים בחו"ל נישואיי הראשונים התפוררו ונאלצתי להחליט לאן פני מועדות: חזרה סןף סוף לישראל, להישאר בהולנד לבדי עם התינוקת או לחזור לארה"ב ולהיות אם חד הורית בחברה חומרנית ותחרותית ביותר בה היה ביטוי מזעזע "זבל לבן". הכוונה הייתה לאנשים לבנים שהיו כל כך מטומטמים, חסרי השכלה, מסוממים וחסרי עתיד שקראו להם "זבל לבן". כמה שזה זיעזע אותי. היכולת לשים תווית כזו על בן אנוש הייתה עבורי כל כך כואבת שהחלטתי שלשם אין סיכוי שאחזור. 7 שנים ובן זוג שחשבתי שאוהב אותי ועזב הספיקו לי בהחלט.
היתה לי תינוקת יפהפיה ומתוקה. הכרתי את אבא של מאיה בזמן לימודי המוסיקה בקונסרבטוריון "אוברלין" שבאוהיו. אחרי הלימודים עברנו יחד לניו יורק, ובאחד מביקורינו בארץ – ביקורים שעשיתי כל שנתיים לערך – דיוויד הציע לי נישואין. לא היה לי צל של ספק. דיוויד היה תלמיד לזימרה וחלם להיות זמר אופרה. הוא היה צעיר ממני בחמש שנים, והיה בחור מבריק ומוכשר בשפות רבות כולל שפות מחשב. אני זוכרת שאחרי כמה חודשים של הכרות הוא לפתע הוציא מפיו כמה מילים בעיברית. הוא סיפר שהוציא כמה ספרים מהספרייה ולימד את עצמו. לא חשבתי שדבר כזה בכלל אפשרי אך מסתבר שכזמר היה כבר מנוסה בהבנת שפה "פונטית" ואכן הצליח ללמוד משפטים בסיסיים בעיברית אפילו לפני עידן האינטרנו…היה לנו טקס חתונה מרגש ומיוחד עם רב וכומר שעמדו זה לצד זה לבושים בלבן, והכנתי ל-30 האורחים תוכניה עם הסברים על הטקס שהיה בעיקר יהודי. היה לנו טריו ג'אז שהיה נשמע פשוט מושלם עם קונטרבסיסט שצלילו הרטיטו את ליבי ורקדנו לצלילי השיר האהוב עלינו מאת לואי ארמסטרונגי-“We have all the time in the world”
כשנישאנו הוא היה בן 26 ואני בת 31. שוחחנו בהתרגשות על הקמת משפחה עם 3 – 4 ילדים והסכמנו שנגדל את ילדינו כיהודים אחרי שדיוויד יעבור גיור. הוא היה מאוהב, ואני חשבתי שמצאתי את גבר חלומותיי: מוזיקאי מוכשר עם מזג נוח ועיניים שנראו פתוחות לעולם. לא חשבתי שהאהבה שלנו תיגמר אי פעם. אבל ההיסטוריה של ילדותו של דיוויד הייתה לא פשוטה: אבא שעזב כשדיוויד היה בן שנה. אב שגם לא שמר על קשר וביקר שוב רק כשדיוויד היה בן 5.
אחרי נישואינו התגוררנו כמה שנים בבוסטון, ולאחר שלשנינו היו כבר שני תארים, החלטנו להמשיך וללמוד מוסיקה עתיקה בהולנד. בו בזמן תיכננו היריון ראשון. כבר כשהגענו להולנד דיוויד התחיל להתפרק – פיזית ונפשית. החלו אצלו כאבי גב איומים, והוא אובחן בשתי פריצות דיסק. הוא קיבל ווליום והתקשה אפילו ללכת. אני בינתיים כבר הייתי בתחילת היריון, והוא קיבל הצעה לשיר את התפקיד הראשי באופרה שנכתבה על ידי אחד מתלמידי הקומפוזיציה בקונסרבטוריון. דיוויד היה עסוק בחזרות לאופרה ונעדר יותר ויותר מהבית, וכשהגעתי לערב הבכורה חשכו עיניי. על הבמה הופיע בן זוגי בתפקיד אדם שבקושי יכולתי לזהות כבן זוגי – איש אלים שצועק ואף מכה את אשתו. דמות שהיא ההפך הגמור מהגבר שהתאהבתי בו. אני חושבת שכמה ימים אחרי הבכורה דיוויד אמר לי שאיננו מעוניין להמשיך לחיות איתי. הייתי בהלם מוחלט, אך ניסיתי לא להיבהל. החלטתי שזה בטח קשור לילדותו ולעובדה שהוא גדל 13 שנה רק עם אימו. אמרתי לו שאני מבינה את החששות שלו לקראת בואה של התינוקת שלבטח נובעות מכך שהוא עצמו לא גדל עם דמות אב. אימו נישאה בשנית רק כשדיוויד היה כבר בן 13, ולא רק שאביו החורג סלד ממוסיקה קלאסית, הוא היה ספורטאי מושבע שלא הפסיק לרדת על דיוויד. אביו החורג חשב ששירת אופרה זה להומואים. אולי גם קצת כמוני, גם הוא חיכה בילדותו לעזוב את הבית – בית שבו לא הרגיש באמת שייך.
אבל לא חשבתי שדיוויד יעזוב אותי. הייתי משוכנעת שבבואה של התינוקת הוא יתעשת…אך זה לא קרה. אחרי התלבטויות רבות, החלטתי שאבנה את עתידי ואגדל את בתי מאיה בישראל. הולנד כבר הרגישה לי מוסלמית מדי. קיוויתי להינשא שוב, והפעם לא רציתי שזה יהיה גבר שאיננו ישראלי. חשבתי גם שבישראל יהיו למאיה לפחות סבא וסבתא, ואולי גישתם לנכדתם הראשונה תהיה שונה מגישתם לילדיהם. חשבתי גם שאולי הגיע הזמן שאכיר מחדש את הוריי. קיוויתי שכאדם בוגר הם יהיו שונים. אולי…דיוויד חזר לניו יורק. שנינו עזבנו את הלימודים ונפרדו דרכינו. לא היה לנו כל רכוש, ולדיוויד לא היה רצון לגדל את מאיה אז הכל היה די פשוט. מעולם לא הייתה ביננו מריבה.
כ-16 שנה לאחר החזרה שלי ארצה היתה לי כבר משפחה משלי, ומשפחה לתפארת. מאיה כבר הייתה בת כ-16 ואני נישאתי לגבר נפלא עם שורשים של 28 דורות בארץ ואילן יוחסין שהגיע עד לרמב"ם. משפחת טייטלבאום, משפחת בן אליעזר וסיפורים על דמשק, לבנון, מצריים, מרוקו, טבריה וצפת מילאו אותנו בגאווה של ההיסטוריה המשפחתית המופלאה של בן זוגי השני יובל קרימולובסקי. יובל גידל את מאיה במסירות רבה ובאהבה, ונולדה לנו גם בת משותפת שקראנו לה לאה והיא הייתה צעירה ממאיה ב-3 שנים. הן היו אחיות מופלאות. לשתיהן אבות חכמים ואוהבי שפות.
הוריי אבל לא השתנו כלל. החיים תמיד מפתיעים, ובמקום לחכות לאבא שימות, אימי חלתה בסרטן השד. כשחלתה בפעם השנייה במחלה הארורה גופה כבר לא החזיק מעמד. טיפולי הכימו הרסו את גופה ואת נפשה מבפנים. אני זוכרת שבלילה בו הלכה לעולמה הרופאים ביקשו ממנה לבקש ממשפחתה להגיע ולהיות לצידה בשעותיה האחרונים. "מדוע?" היא שאלה. "הרי מחר אני יוצאת הביתה!". היא הייתה אישה כל כך חזקה והיא סירבה להאמין שמשהו ינצח אותה. האחיות יצרו איתנו קשר וביקשו שנגיע מהר ככל האפשר לבית החולים. לפני שיצאתי מהבית בשעה 0400 ולפני השיחה מהאחיות, חלמתי שאמא נפרדת ממני. זה היה חלום מתוק ונפלא כל כך בו היא מנופפת לי להתראות עם חיוך על פנייה. בחלומי ראיתי לראשונה בחיי חום ואהבה בעיניה. הגעתי שלווה לביה"ח וראיתי את אמא עם עיניים סגורות מחוברת למכונת הנשמה. אחד מאנשי הצוות אמר: "זוהי אישה חזקה ביותר. היא מנסה בכל כוחה להאחז בחיים. זה ככה כבר שעות. אבל בשעה 0630 לערך היא הלכה לעולמה ואני הרגשתי שנפרדה ממני ואני ממנה.
אחרי מותה של אימי, אבא היה בהלם מוחלט. זה בפירוש לא היה התיכנון של שניהם. היא היתה במותה רק בת 72, והוא הפך בין לילה לאלמן בן 89. "אתה יודע אבא" אמרתי למחרת "יש לך המון ניסיון בלהיות לבד. הרי היית רווק עד גיל 40 לערך…אז אתה עומד לחזור לימי הרווקות". ואכן, בהרבה מובנים כך היה. כבר למחרת אבא החל להעיף המון דברים מהבית. לא ראיתי את אבא מזיל דמעה. אחרי שישבנו שיבעה, הוא חזר לעבודתו בניהול חנות העתיקות שנקראה על שם אמא – "גלריה לורן". הוא גם עדיין נהג ברכבו, ופרט לקוצב לב שנשבע בנפלאותיו הוא היה בריא לגמרי, זקוף קומה וחזק.
כעת עברו כבר 7 שנים מאז לכתה של אמי ושנתיים מאז לכתו של אבי. אבי שקיבל את מבוקשו והלך לעולמו בביתו, במיטתו ובזמן שתיית כוס קפה. כמו עם לכתה של אמא, גם מאבא הרגשתי שהצלחתי להיפרד. כמה ימים לפני מותו הגעתי לביתו. הוא אמר לי: "נראה לי שזה הזמן" וטסתי באוטו בנסיעה של כ-20 דקות שמזל שבכלל יצאתי ממנה בחיים. חיבקתי אותו, נישקתי אותו ואמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו. אך למחרת בבוקר לשמחתי אבא עוד היה איתנו. כעבור יומיים קרה בדיוק אותו הדבר. שוב צלצל וביקש שאגיע ולמחרת הביקור שוחחנו בטלפון והכול היה בסדר. עברו עוד 3 ימים ואבא שוב התקשר. הפעם הייתה לו בקשה מוזרה. הוא סיפר שעומדת להגיע אליו פיזיוטרפיסטית של קופ"ח וביקש שאקנה לו פיז'מה. פיז'מה?! אבא מעולם לא לבש פיז'מה. הוא בדרך כלל התהלך חצי ערום בבית, והוא לא היה אדם שקונה בגדים חדשים. רוב מבגדי הוריי היו משומשים או הועברו אליהם מבני משפחה אחרים, אך אבא התעקש שאביא פיז'מה חדשה עבורו. אמרתי לאבא שאבוא אליו מייד ללא פיז'מה, אך הוא התעקש שאקנה ורק אז אגיע. השעה היתה 830 בבוקר. מצאתי חנות אחת של של דלתא שהייתה כבר פתוחה, והגעתי לדירתו של אבא כשבידי שקית ארוזה בפיז'מה. כשהמטפל של אבא – בחור הודי צעיר שהרגשתי שהוא כבר אחי שלי – לא ענה לדלת, דאגתי שהפעם קרה הגרוע מכל. הוצאתי מפתח שהיה לי לדירה ונכנסתי פנימה. בחדרו של אבי ובעיניים מבועטות החזיק את ידו המטפל המסור. ידו השניה של אבא החזיקה בכוס חצי מלאה בקפה שחור. אבא כבר היה ללא רוח חיים. זה היה כל כך סוריאליסטי לעמוד בבית הקברות ולקבור את אבא כ-4 שעות לאחר מכן. בדרך ללוויה לקחתי את הפיז'מה חזרה לחנות. הייתי חייבת. זה ממש בער בי. הגעתי לחנות ואני זוכרת ששתי המוכרות הביטו בי ואמרו: "מה קרה חזרת כל כך מהר? זו לא המידה הנכונה?". עניתי: "הוא כבר היה מת כשהגעתי". הן החוירו. אני בטוחה שלא תשכחנה לעולם את הלקוחה הזאת – אני.
כול יום שישי יש לי שיעור יוגה קבוצתי עם מורה נפלאה – שכנתי עינת. אני לומדת יוגה כבר כמה שנים, וביום שישי האחרון הגעתי לשיעור שהיה בדיוק בסיום מלחמת "העם כלביא". מתוך ארבעת התלמידות רק אני הגעתי הפעם לשיעור. חשבתי שאחזור הביתה אך עינת הציעה לי להישאר לשיעור פרטי. היא אמרה ששמחה לעשות משהו "רגיל" אחרי עשרה ימים של אזעקות, קריסות בניינים, הרוגים, פצועים ותקופה כמוה אינני זוכרת מאז מלחמת המפרץ. העובדה שחטופינו נמקים במנהרות מעל שנה וחצי הייתה בלתי נתפסת. והטראומה מה-7.10 לא שכך בלב העם. נעניתי לרעיון של עינת והתחלנו בשיעור פרטי.
לעינת יש כלבה. קוקי היא הכלבה המתוקה ביותר שאני מכירה. בזמן שיעורי היוגה עינת נוהגת להתארגו כך שקוקי לא תפריע לשיעור. בדרך כלל אחד מילדיה מטפל בה בזמן שאנחנו מתרגלות ומוצאות את עצמנו במחוזות אחרים של התודעה. אך הפעם קוקי קיפצה לידי וממש לא עזבה אותי. היא רצתה להתכרבל לידי וקיפצה בעליזות לצד מזרן היוגה שלי. עינת רצתה להוציאה מהחדר אך להפתעתי אמרתי לה: "היא ממש חמודה ואיננה מפריע לי". המילים פשוט יצאו מגרוני ללא שהפעלתי כל מחשבה. הבקשה שלי הייתה לחלוטין אינסטינקטיבית ומפתיע לאוזניי כי בדרך כלל רק חיכיתי שעינת תוציא את קוקי מאיזור השיעורים. אבל הפעם – הכול היה אחרת. ואז זה קרה. הבטתי לכיוונה של קוקי שהייתה צמודה לירך שלי והביטה בי בעיניים חומות ענקיות. היא הביטה היישר אל תוך עיניי. לא יכולתי לטעות – זה היה אבא.
אבא כל כך אהב חיות. הוא גדל בדרום אפריקה בחווה באזור הקייפ בעיירה קטנה ולא ידועה ששמה "ג'יימסטאון". בחמש השנים אחרי מות אמא ובזמן שישבנו בחנות העתיקות ממתינים ללקוח, היה מספר לי אבי סיפורים על ילדותו. על האנטישמיות בכפר. על היותם אחת משתי משפחות יהודיות בכפר שהיה אז מלא שצעירים שהתחברו לבני הנוער הנאצים. הנאציזם השפיע גם על דרום אפריקה, ובעיקר משפחות הבורים התחברו לאידאולוגיה הנאצית והיו לועגים לאבא. אבא נולד בשנת 1929 בדיוק ב-28 לאוקטובר – יום נפילת הבורסות בכל העולם. בין לילה הפכה משפחתו מעשירה לענייה לגמרי. הם נאלצו לעבור מבית יפה וגדול בקייפ טאון לאדמה חקלאית בכפר נידח בקייפ. סבא אורי שהיה מנהל חשבונות במקצועו פתח מרכול בכפר, וסבתא שרה שאהבה לרכוב על סוסים גדלה במשפחה של חקלאים. הם גרו על חווה קטנה בכפר הנידח. "אתה בטוח שאמא שלך לא התפרפרה?" היו אומרים לו כשהיה ילד. "כי אתה ממש לא כזה חכם כמו כל היהודים!". אבי התקשה ללמוד. התקשה להתרכז והיה רחוק מלהיות תלמיד מצטיין או מוכשר במיוחד. הוא היה מספר לי איך ניצל אין ספור פעמים ממכות בזכות כשרונו לספר סיפורים ובדיחות.
אינני יודעת כמה זמן הרגשתי את אבא נוכח בחדר. נכנסתי למדיטציה עמוקה בה איבדתי את תחושת הזמן שתמיד יש לי. גופי נמס על המזרון והרגיש אורירי וקליל מאי פעם. הרגשתי חיבוק שנותן לי אבא, וחשתי בעוצמה רבה את אהבתו אליי. ברגע מסוים פתחתי את עייני. ראיתי שאני שוכבת בתנוחה מאוד מפתיעה ולא נוחה, למרות שבזמן המדיטציה לא הרגשתי דבר. זה היה פשוט ריחוף נפלא. הרגשתי שעברה עליי התרוממות רוח והתעלות נפש כפי שלא הרגשתי מימיי. לא היה לי רצון לחפש היגיון או תשובות כלשהן על מה שהתרחש. יש שאלות שחשובות יותר מהתשובות שלהן, ורציתי להנות מכל חלקיק שניה נוסף של זיכרון מהחוויה.
קוקי לצידי בזמן המדיטציה צלמת: עינת עדן
בשיעורים הבאים קוקי חזרה להיות הכלבה החמודה של עינת. ההתגלות של אבא לא חזרה על עצמה, אך האושר מנוכחותו ומהחיבוק שהרגשתי הייתה מופלאה. כולנו חיים בדרך שפנייה בכיוון אחד, ואין לדעת מה מצפה לנו בסופה או מתי סופה יגיע. אני לפחות יודעת שהוריי מצאו מנוחה במותם. הם מאושרים ואפילו מבקרים מדי פעם. לי זה נותן שקט.
אבא ואני (2018) צלמת: אילת פיינטו
תודה לעינת עדן – המורה ליוגה וחברתי שכבר מלמדת אותי לפחות 5 שנים עוד על רזי היוגה והחיבור בין גוף לנפש. מי שמעוניין לקחת אצלה שיעורים מוזמן לכתוב בהערות או אליי. אחלוק את האושר כי מה הטעם להיות מאושר לבד?
