ליבי מצטמק מהדברים שאני רואה סביבי כיום בחברה הישראלית. והאמת שלא מעניין אותי אם זו תופעה גלובלית. המשבר החברתי והפוליטי כיום במדינה הוא ללא ספק תוצאה ישירה של חוסר בחינוך ראוי ממנהיגות ששמה לה בראש את צרכייה האישיים, ניצול החלש, חוסר הדאגה לאהבת השונה ועוד דברי חכמים שמיושמים במקרה הטוב אך ורק בקהילה של מטיפיה. בנושא הטיפול בקשישים אני מקבלת עצות הזויות אפילו מאנשי מקצוע: עובדים סוציאליים שאומרים לי "אל תבזבזי את זמנך", "בקרי פחות", "למה את עושה את זה?". המוני קשישים חיים כיום במדינת ישראל בלי שיש אדם אחד לדאוג להם – וזה כולל ניצולי שואה. במקום לשלוח תלמידי תיכון לביקורים מדי שנה בפולין, מדוע לא שולחים אותם לטפל בקשישים? הם ילמדו הרבה יותר על השואה מבלי לעזוב את המדינה ובלי שהוריהם יוציאו אגורה מכיסם. והרווח לחברה, לעתיד ולקשישים עצמם לא יסולא בפז!
גם הסיפורים מהמטפלים עצמם לעיתים קרובות הם בלתי נסבלים – מטפלים שצריכים לטפל בקשיש כשבני משפחתו לא מספקים את מה שנדרש למטפל כגון כסף למזון. מטפלים שלא דוברי עברית, ובני המשפחה מצפים שיטפלו בכל דבר כולל תורים לרופאים וטפסי 17. מטפלים עם ערכים שונים או דרך חיים שונה לחלוטין מאלו של משפחת הקשיש, ואין עזרה בכדי להבין איך לגשר על הפערים. אני שומעת על מטפלים שנדרשים שלא לצאת החוצה וסגורים בבית עם המטופל, ועל מטופלים אלימים שהמטפלים מורגלים לקבל מהם אלימות פיזית ואף חושבים שזה ראוי כמטפל. על הסיפורים ההפוכים אינני מרחיבה כי יש לי הרגשה שאין "במה" לגירסאות הללו. חוץ מזה, הישראלים רגילים להאשמת האחר, ואילו כאן יש צורך כיום בהסתכלות פנימה כדי להבין איך כולנו ממשיכים להתקדם מכאן.
כאשר מטופל הולך לעולמו חרב עליו עולמו של המטפל. למרות המחסור האדיר במטפלים, המצב כה נוקשה במדינה עבור המטפלים שלעיתים הם חוזרים לארצם בגלל שלא מצאו מהר מספיק מטופל חדש. מדינת ישראל – משרד הפנים, סוכנויות ומאכערים גוזרים כולם קופון על כל מטפל שמגיע ארצה. זאת אומרת "משתלם יותר" לקופה להביא עובד חדש – אדם זר ששוב לא יודע את השפה ולא מכיר את התרבות או את המערכת. שוב חוזר על עצמו תהליך ההסתגלות, ואנו – אזרחי ישראל – הם אלו המפסידים.
אבי לימד אותי חמלה. המסירות שלו לחתולים למשל מתחת לבניין שלנו בילדותי נגעה לליבי. הוא מעולם לא הזיק לאיש או לחיה מתוך רוע או ניצול, ואני מרגישה שמגיע לו חזרה בחייו את כל מה שנתן. ביום בו נדאג בחברה לחלשים מאיתנו, אדע שאני חיה בחברה מתוקנת. אבא – יליד דרום אפריקה – נהנה יותר מהכל מברביקיו עם סטייק טוב וכוס בירה קרה ביד. גם בגיל 93 ולבקשתו דאגתי שזה יקרה. 29.4.23. אבי יליד 1929.
