אנקדוטה נפלאה מלפני כשבע שנים שאני שמחה לחלוק איתכם: הייתה להוריי ידידה נפלאה בשם רחל קוסטף המתגוררת לבדה בביתה ברמה"ש. רחל כבר עברה את גיל ה-90 ובכל מפגש איתה אני מרגישה שאני במחיצת סוג של אלילה. תמיד רחל אומרת לי משפט שמהדהד בראשי לעד, והיא עשתה זאת שוב היום בשיחת טלפון קצרה לפני כמה דקות.
רחל ניגנה בעבר בפסנתר. נכדתה מלמדת פסנתר ולקחה ממנה את חוברת התווים האהובים עליה – פרלודים של באך מהפסנתר המושווה. (יש לה משלושת ילדיה שבט של 350 בני משפחה כי כולם חזרו בתשובה. 35 נינים – וחלקם חוזרים כעת בשאלה!).
ראיתי את רחל לפני כשבוע בחנות של הוריי, והיא ספרה לי שהיא מתגעגעת לתווים. בבית הכנסת הרפורמי בו היא מנהלת (!) יש פסנתר חדש, והיא משתוקקת להופיע שם עם הפרלודים אך התווים אינם. אמרתי לרחל שאכין לה עותק כי כמובן שיש לנו את היצירות הנהדרות הללו בביתי, ורחל בעיניים בוהקות מאושר אמרה לי שהיתה שמחה לנגן את היצירות הללו מעכשיו רצוף עד יום מותה.
היום תיאמנו מתי היא תגיע לחנות (היא אגב נוהגת המון במכוניתה לירושלים לנכדיה!) בכדי לאסוף את העותק שהכנתי ואמרה לי:
"I am having a love affair with a man who lived 200 years ago!"
(ציטוט של בת משפחתה של רחל שהיתה פסנתרית גדולה בשם רוזלין טורק)
