זהו פוסט עבור כל ישראלי המרגיש קושי עצום בימים אלו. ואם יש כאלו, אז אפילו לאלו המרגישים קושי קטן. כי החשש והתיסכול ואפילו העדר האופטימיות ניכרת על פניהם של רבים מאזרחי המדינה. ייתכן שההכנות לחג ראש השנה ולאחר מכן לסוכות לא יאפשרו את הפנאי לחשוב על המציאות הסוריאליסטית בה אנו שרויים, אבל הרגע הזה למחשבה אופטימית לוקח רק כמה שניות ולזאת נועד הפוסט הזה.
תקראו למציאות מאז ה-7.10 באיזה שם שתרצו, המעשים לא נקלטים. הם כמעט בלתי אפשריים לעיבוד, לעיכול או להבנה. אלו התרחשויות מגיהנום נטולי כל היגיון עבור כל אדם רציונלי או מערבי נאור. ואני מתכוונת לבאמת נאור – לא החרא הזה שנקרא פסיאודו פרוגרסיבי פרו פלסטיני. המציאות מזופתת בכל זוית בה נביט!
ועכשיו אני קוראת לכם להשתמש במה שעדיין יש לנו. דבר יקר שלא ניתן לקנייה ואפילו אולי לא ניתן לתכנות במחשב. לפחות עדיין לא…והוא "הדמיון". דמיינו את עצמכם עפים על מטאטא בשמיים. למזלי חוויתי את ההרגשה הזאת קצת יותר מקרוב בזכות ביקור באולפני הארי פוטר בלונדון לרגל טיול בת מצווה עם בתי לפני כמה שנים. מאז ובימים אלו בתי כבר חיילת, אבל הזיכרון תמיד איתי. הביטו: https://youtu.be/MtYbSVb7cVE
עכשיו שאלו את עצמכם: האם לנתם הלילה במיטה בביתכם? האם אכלתם ארוחת ערב אתמול? האם יכולתם להתקלח ולהתרענן מתי שהתחשק לכם, כמעט ולמרות האזעקות? האם יכולתם לנשק לילה טוב את ילדיכם? אז ראשית כל תאמרו תודה. בבקשה תאמרו תודה! כי אין לכם מושג כמה יקרים הדברים הללו ולא מובנים מאליו. ואינני צריכה לפרט מדוע. מאז ה 7.10 אנו יכולים לקחת הכל לכיוון מטה וליפול, או להפך: להבין שיש לנו כאן הזדמנות להמריא מעלה. ראשית כל להתחזק ולהיות שם עבור מי שהכי זקוקים לכך. ואינני מדברת על הדבקת חיוך על פנינו עבור ילדנו. ילדינו כלל אינם טיפשים. אני מתכוונת לאהבה לילדינו. לתשומת לב אליהם. להרמת הראש מהטיקטוק ומהטלפון בכלל ולמבט אל ילדינו, ואולי אפילו שיח איתם? משחק? ומה לגבי בן.ת הזוג שלנו? הוריינו ואהובינו? אין סיבה להמתין לאסון כדי לפעול למען האהבה.
ולמי שחושב שהרילוקיישין או קניית דירה או בית ביוון, איטליה או בטימבקטו יעשה את העבודה – תחשבו שוב! לכם זה בטוח יעשה טוב. לפתע יהיה לכם השקט המבורך, ובודאי שזה מצוין במידה ואתם חנוקים וכבר חייבים להתאוורר מהמתח הבלתי נסבל, כי אכן בואו נודה – הטרור בלתי נסבל. אבל בואו נחשוב רגע על ילדינו. על עזיבת חבריהם. על השפה החדשה שיצטרכו לרכוש למען ההסתגלות בבית הספר. על החברים הלא יהודים שיהיו להם, וכעת הנה המחשבה שאינכם רוצים לחשוב עליה: על ההתמודדות שתהיה להם כשיחזרו מביה"ס ויספרו לכם שקראו להם, או חלילה גרוע יותר, יהודי.ה מסריח.ה?!
שאלה לי אליכם: האם ראיתם לאחרונה סרטון של ראש עיריית ברלין משוחח עם קהל של אזרחים ועיתונאים בנוגע לדגל ישראל המתנפנף כעת על בניין עיריית ברלין? ראש העיר שואל את הקהל: "האם לא למדנו דבר מההיסטוריה?". אחרי הסרטון הזה הוא ספג המון ביקורת. אך הבטתם היטב במי ששואל את ראש העיר מדוע איננו מוריד את דגל ישראל? זה הבחור שהילדים שלכם אולי יתרועעו איתו. תהיו מוכנים לניאו-נאצים הללו שכעת צצים מכל חור, והאמת שהיו שם גם קודם אלא שפחות היו אמיצים לצאת. עכשיו זה "אין" לצאת. האנטישמיות היתה, וקיימת בכל מקום.
אבל זהו פוסט על אופטימיות! תפנימו שכאן המקום היחיד בו אתם יוצאים החוצה ויכולים לפגוש אדם שיהפך לחברכם הטוב ביותר בין רגע. אתם אולי תזדקקו לעזרה, וכל אדם שיעבור לידכם אכן יושיט לכם יד, במיוחד בתקופה שכזו ואפילו במרכז תל אביב. אתם תפטפטו עם כל עובר אורח ותגלו שיש לכם יותר מן המשותף…וגם אם הוא אשכנזי ואתם ספרדים ולהפך. נסו למצוא מה משותף בינכם לבין משפחה הולנדית מההאג? לא דבר או חצי דבר! אין לכם מושג מה תרבות השתייה ההזויה שיש באירופה, בארה"ב ובמדינות מערביות. תרבות השתייה שלנו, גם הפרועה ביותר, איננה משתווה לדור אחרי דור של שתייה מופרזת באנגליה, איטליה, ובכלל בקרב גויים. אבי המנוח היה אומר לי: "כך מבדילים בין יהודי לגוי – לגוי יש אף אדום ועיניים קטנות בגלל השתייה המרובה שלו!". ואגב, אימי עבדה בבתי הסוהר ביוהנסבורג עם אלכוהליסטים וטענה שזה גרוע בהרבה מחשיש.
היום, ובטוחה שבכל יום בו תקראו את הפוסט, הוא יום שטוף שמש. יום בו אתם נושמים אויר ואינכם נמצאים חס ושלום במנהרה בעזה. חבקו את האהובים עליכם, ותרגישו את החופש שיש לנו פה פשוט להיות יהודים או להיות מי שאנחנו. לא תמצאו זאת בשום פלנטה אחרת עלי אדמות! כולנו פה עם אחד. עם אחד. עם אחד.
כתבה כשעה אחרי אזעקה במרכז ב-6:30 ביום רביעי ה-25.9.24: החלילנית תמר מלזר קרימולובסקי, מנהלת הסלון מול גבעת נפוליאון – לחוש ולעוף עם הנפש והדימיון
